ביקורת ספרותית על המוות והפינגווין מאת אנדריי קורקוב
ספר בסדר

---

אל "המוות והפינגוין" הגעתי לאחר שידידה שמעה שאני קורא את "הדבר" של אלבר קאמי. סיפרתי לה על העומק של הספר, על הדכאון העמוק שהוא נוטה להשרות (במידה ומתחילים לפשפש בעומקו הפילוסופי), והיא בטוב ליבה רצתה לתת לי ספר פחות מיושן. כך הגעתי אל "המוות והפינגוין", ספר קצר וקליל, שבכלל הושאל לי כ"ספר לשבת" ושקריאתו נמרחה לה במשך שבועיים.
כשקריאה בספרים קלילים כאלה נמרחת לה, זה לרוב לא נובע מחוסר זמן, אלא מחוסר עניין. ואכן, זה המקרה גם בספר הזה.

"המוות והפינגוין" הוא ספר יחסית קליל - גם הדכדוך שלו, גם הפסימיות שלו - הכל מוגש באוירה מחויכת עם כמה כוסיות וודקה ודג מלוח.

אני מניח שקוראים רבים ימצאו עומק מסוים בספר הזה - סך הכל, העלילה לא אמורה להיות כזו בנאלית - סופר כושל שמקבל עבודה משונה, של כתיבת הספדים לאנשים שטרם מתו, תוך כדי גידול פינגוין (!) שמפיג (בצורה לא הכי מוצלחת) את בדידות, וילדה שמסתפחת אליו.
אני מניח שיש כאן אמירה על אוקראינה הפוסט-סובייטית.
אני מניח שיש כאן שנינות רבה שפספסתי (הספר כן הצחיק אותי למספר רגעים, אציין זאת לחיוב).

אבל בסך הכל, הספר לא הצליח לסחוף אותי, הוא לא משך אותי ביבשושיות שלו, ולדעתי גם קצת חסרה לו התרה בסוף. היא קיימת, אבל... לא יודע. הרגישה לי מאוד סתמית, אני מניח.

עוד ספר שקראתי ולא אשוב אליו.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על המוות והפינגווין