ביקורת ספרותית על המוות והפינגווין מאת אנדריי קורקוב
ספר מעולה

---

לרוב האנשים אני לא ממליץ לקרוא את "המוות והפינגווין". רוב האנשים, כלומר - אנשים שלא שוקעים בחוויית הקריאה, אלא מבצעים אותה באופן שטחי. קוראים לשם הקריאה. האוכלוסייה באתר הזה שונה. לכל אחד ואחד מכם - אלו שקוראים את הביקורת הזו - כדאי להשיג את הספר.
על פניו, אין לספר הזה את כל מה שמתבקש על מנת להיות ספר 'גדול' - העלילה שלו לא עקובה מדם, הגיבורים אינם יוצאי דופן (במובן הסטנדרטי של המילה) והכתיבה אינה רהוטה במיוחד. למעשה, כפי שרבים תיארו את הספר בביקורות קודמות - הוא עשוי להתפרש כדיכאוני בעל נטייה לאפרוריות. ועם זאת, ברגע שמפסיקים לחפש מה טוב ומה רע ונותנים לנפש להישאב אל תוך העלילה - אז מתגלה גדולתו של הספר.

********************************************************************************************
***פרטי העלילה מופיעים בהמשך הביקורת (עם זאת, לטעמי הם לא משמעותיים מאוד להתקדמות הסיפור)***
********************************************************************************************

ויקטור הוא לא הגיבור השגרתי. הוא כנוע, פשוט, משעמם לעיתים. ודווקא משום כך הוא הופך לגיבור האידיאלי בסיפור שמנסה אנדריי קורקוב להעביר. תוך כדי כתיבה קלילה וכמעט סתמית, הוא מגולל את עלילותיו של סופר/עיתונאי עלום שנקלע בעל כורחו לרצף אירועים משונה. בתחילת הספר מוצג ויקטור כאדם מתבודד החי בחברת הפינגווין שלו. לאט לאט, לאורך הספר, פוגש ויקטור מגוון רחב של דמויות שלא תמיד ניתן לראות את הקשר ביניהן תוך כדי העלילה, עד חיבורן המפתיע בסוף הספר.
במשך כל הקריאה עולות עוד ועוד שאלות פילוסופיות מרתקות - מהו הפחד וכיצד הוא משפיע על התנהגותנו? האם יש טעם בכלל לפחד ממשהו, והאם יש טעם לחפש הגיון ברגשות? האווירה לאורך הספר קודרת ומאיימת, גם כשאין לכך סיבה של ממש. לדעתי, דרוש סופר בעל יכולות מרהיבות על מנת לגרום לקורא לפתח חיבה וסימפתיה לדמות 'שטחית' כמו ויקטור, וכאן מתבטא דווקא העומק שלה. ומרגע שהקורא התחבר לדמות, אין מנוח מלדאוג לה.
הסופר מיטיב לתאר את האווירה השורה ברחובות אוקראינה בתקופה שלאחר ברית המועצות, ואף שאינני מתיימר להיות בקיא בפרטי ההיסטוריה, אני מנחש כי התיאור לא רחוק מן האמת. לכל דמות בה נתקל ויקטור בספר ניתן לשייך קבוצה אותה היא מייצגת. עורך העיתון, הילדה סוניה, המדען או השוטר - כל אחד מהם בא להציג מגזר מיוחד באוכלוסיה, ומדמה את האינטראקציה של הגיבור איתו. אך הנקודה המעניינת ביותר בספר (עד כמה שבאמת ניתן לקבוע אחת כזו) היא היחסים המורכבים שבין ויקטור לפינגווין שלו. בתחילה נראה המצב כברירת מחדל. הן ויקטור והן הפינגווין מקבלים את נוכחותו של השני בחייו בשתיקה ובחיבה. אך ככל שעוד ועוד דמויות הופכות (לטוב ולרע) לחלק מחייו של ויקטור הפינגווין הופך יותר ויותר משמעותי.
במיוחד ראוי לציון הדיאלוג החותם את הספר, שגרם לי לבהות בדף בפה פעור והותיר עלי רושם עמוק מאוד.

המוות והפינגווין הוא ספק שלא נקרא בנשימה אחת. חלקים ממנו אינם קולחים ולא תמיד העלילה מעניינת במיוחד. אך הוא מסוג הספרים שכשהם מסתיימים לא נותר לנו אלא לחשוב 'זהו? כבר נגמר?'

אין לי ספק שכל מי שצלח את קריאת הביקורת ראוי שיקרא את הספר. אם אתם קוראים אותו, שתפו אותי, אני אשמח לשמוע.

» ביקורות נוספות של nhpiano
» ביקורות נוספות על המוות והפינגווין