“****
אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולא מטפל או שום דבר כזה. אין לי מושג בנבכי הנפש או מה נכנס ל-DSM ומה נשאר בחוץ, מה זה דיכאון קליני או הפרעה דו-קוטבית והאם פוסטר וואלאס ענה למספר הקריטריונים הדרוש או לא. אבל יש לי חשד לא לגמרי-בלתי-מבוסס שאני מבין למה דייוויד פוסטר וואלאס התאבד.
לאבא שלי היקר התקינו לפני זמן מה מכשירי-שמיעה בשתי אזניו. מאז, יש לומר, אמי לא צריכה לבקש ממנו פעמיים לבחור עבורה בשוק את הכרוביות הבינוניות והלבנות, והוא, מצדו, אינו מתקשה יותר במיוחד לשמוע את הפאנצ'ליין בבדיחות הספורות שהוא לא מכיר שאני מלקט עבורו באינטרנט.
ביום שישי האחרון, כשישבנו לשתות את הקפה השבועי שלנו ב"פסטה-בסטה" בשוק מחנה-יהודה, שמתי לב שהוא זע על מקומו באי-נוחות ושאלתי מה קרה. הוא ענה, שאמנם מאז התקנת מכשירי השמיעה הוא שומע הרבה יותר טוב, אלא שבמקביל לשיחות הרגילות ולצלילים הרגילים, מסתננים אל תוך אזניו רחשים נוספים שאותם מנגנון השמיעה הטבעי שלנו באזניים מסנן החוצה, ומכשירי השמיעה - לא. כך שעכשיו הוא גם שומע חזק יותר את צליל הכוסות הנשטפות במטבח שלידנו, ואת טרטור האוטובוס ברחוב אגריפס הסמוך, ואת הדיבורים בשולחנות השכנים, והזבוב החמקמק שמחכך את ידיו עכשיו על צנצנת הסוכר. מתקפת הצלילים הזו גורמת לו לפעמים לכבות ולהסיר את מכשירי השמיעה, פשוט כדי שיוכל לחזור לשלווה הברוכה והחרישית של לא-לשמוע-כל-כך-טוב.
איתרע מזלו של דיוויד פוסטר וואלאס והיו לו, כפי הנראה, מכשירי-חישה ביולוגיים שכפו עליו תשומת לב תמידית ומוחלטת לכל מה שקורה, סביבו ואף רחוק יותר. הוא שמע וראה את מה שכולנו שומעים ורואים, אך בין המילים והמראות הוא שם לב לעוד ועוד דברים, כוונות נסתרות, רחשי לב, חרדות לאין-מספר, שנאה עצמית, הולכת שולל, תנועות יד בלתי רצוניות, כאב וכמיהה וטירוף, וכל אלה מוגברים לרזולוציה איומה ומאכלת, לסופר-מולטי-היפר-אולטרא-היי-דפינישן, שאותה, קללה צוענית איומה שכמותה, הוא פשוט לא יכול היה לכבות ולהסיר מעליו ולנוח קצת.
כמו ויזיני הסיציליאני ב"הנסיכה הקסומה", שנכנס עם האיש לבוש-השחורים לדו-קרב של מוחות עם כוסות היין המורעלות, פוסטר וואלאס יודע כל הזמן מה ההוא יאמר ומה מסתתר מאחורי זה ומה יאמר זה שמולו וכן הלאה וכן הלאה, בפידבק אין סופי, עד שהדבר הפשוט והמובן מאליו והמיידי פשוט נעלם, ומה שנשאר זאת חפירה טרחנית מתעקלת ומנדנדת שאותה, אני חייב לומר, גם אני לא רוצה במיוחד לשמוע. פוסטר וואלאס ידע את זה אבל ידיו היו קשורות. הוא לא יכול "לכבות" את המנגנון האיום שלו פתאום. הוא ידע שהוא חופר ושהוא טרחן ושהוא נתעב ושהוא חכם נורא, והוא פשוט היה צריך להוציא את כל זה החוצה, כמו פסולת, כמו קיא של אבנים יקרות. אתה לא יכול להחזיק את זה בפנים.
אז לפעמים זה עובד, כמו ב"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו עוד לעולם" וכמו חלקים נרחבים ומהממים בעצמתם ב"ילדה עם שיער מוזר" וגם כאן, חלק מהקטעים הם כל כך חכמים וחדי-אבחנה, שכל סופרלטיב יעשה להם עוול. אבל לפעמים פשוט אי אפשר לקרוא את זה. זה חזק וזה חכם וזה מבריק, אבל גם פתלתל וחוזר על עצמו ופסיכוטי, וחפרני וחסר מוצא - בדיוק כמו ה"נפש הדיכאונית", גיבורת אחד הקטעים כאן, שחוזרת ומתקשרת לחברות-נפש כדי שיקשיבו לתלאותיה, בעוד היא קפואה מאימה שהן משתוקקות לנתק את השיחה ולחזור לחייהן - והן אכן רוצות, כמו שכולנו יודעים היטב. לאף אחד אין עצבים להקשיב לנפש דכאונית שחופרת לך הלוך ושוב על כמה רע ובודד ואיום היא מרגישה, אובר אנד אובר אנד אובר אגיין.
פוסטר וואלאס ידע שהוא כזה. אז הוא מתייחס לקוראים שלו כאל מי שמוכנים להקשיב לו אפילו בעל כרחם, אך הוא בחרדה תמידית שהוא לא באמת כזה מעניין, כזה טוב, הוא מתוודה באזנינו הלוך וחזור על כמה כולנו נתעבים וגועליים באמת מבפנים, אבל אנחנו פשוט לא רוצים באמת לשמוע.
כי לנו יש פשטות אנינה ובלתי מורכבת. אושר דבילי. מצרכים. לובסטרים וורדרדים. שיטי תענוגות בים הקריבי. אהבה. ילדים מאושרים. חופשות משפחתיות. הורות מאוזנת. חברי נפש. מותחנים משובחים. אוכל טוב. פוליטיקה נקיה. משכורת הוגנת. חיבוטי נפש מינימליים. חיי מין מספקים. ארוחות ערב ליד השולחן. פייסבוק, סימניה. לנו טוב.
****”