קלאריס ליספקטור

קלאריס ליספקטור

סופרת


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (79):
רשימה ספרים שקראתי, ספרי הספריה החדשה שאהבתי, ספרים שרוצה לקרוא, ספרים שחושבים עליהם גם זמן רב אחרי, ספרים שעזבתי באמצע, רציתי-השגתי, עברית מתורגמת, So Many Books, So Little Time, ספרים שאני מחפש, הספרייה העברית בברלין, אהבתי, ספרים שצריך לקרוא, ספרים שאני רוצה לקרוא, כשלסבתא יהיו מדפים, רוצה לקרוא, רוצה לקרוא, ספרים מעניינים, על פי הספר "1001 ספרים שחייבים לקרוא לפני שמתים" , לקרוא, עוד ...
1.
אל קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית (היהודיה), התוודע קהל - הקוראים בארץ ב - 1999 בספר 'קשרי משפחה/שעת הכוכב'. הביקורות, בכל העיתונים הגיבו בהשתאות על הסיפורים בעלי העוצמה - כזו שפוגשים בספרות רק אחת לשנים רבות: "ליספקטור היא קוסמת...היא מהפנטת את הקורא": "יצירתה היא בעלת עושר ותהודה כל - כך גדולים...היא מצטרפת לרשימה הלא - ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים": "יש בסיפורים משהו מדהים...ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה": "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי קריאתה"...זה רק מדגם קטן (ומייצג). הסיפורים בקובץ 'אושר סמוי' הם פרי השלב בכתיבתה ליספקטור שבא אחרי 'קשרי משפחה'. "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר תמיד יהיה סמוי בשבילי", אומרת הגיבורה - המספרת של הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ (ודומה שבספר הזה פורץ עוד יותר מאשר בקודמו קול אוטוביוגרפי). האושר הסמוי הזה הוא רגע חמקמק משום שהוא כולל יסודות רבים כל - כך של משהו מנוגד: הוא נאבק בגבולותיהם של המושגים. ליספקטור היא אמנית של מצבים רגשיים ממשיים מאוד, שאין להם שם פשוט. הנה רגע של אושר בסיפור אחר, שהגיבורה שלו נערה: "ולאט מאוד ראיתי את המורה כל - כולו. לאט מאוד ראיתי שהמורה גדול מאוד ומכוער מאוד, ושהוא הגבר של חיי. הפחד החדש והגדול. קטנה, סהרורית, בודדה, לנוכח מה שהחירות הגורלית שלי הוליכה אותי אליו בסופו של דבר. החיוך שלי, כל מה שנשאר מהפרצוף, גם הוא נמחק. אני הייתי זוג רגליים מאובנות על הרצפה, ולב שמרוב התרוקנות נראה כגווע בצבא. שם עמדתי, מחוץ להישג ידו של האיש. לבי גווע בצבא, כן. לבי גווע בצמא." רבים מן הסיפורים של 'אושר סמוי' חותרים לרגע של משבר, שהוא רגע מכאיב ומענג של גילוי מהותי, רגע שבו נוגעים בקרקעית, ושגם אם הוא אינו מביא להשתנות גמורה בחיים, הוא מבשר שינוי מכריע (אפילו אם השינוי לא יבוא בסוף, או אפילו אם השינוי הזה כרוך במוות). לפעמים דווקא טעות חמורה היא זו שפותחת במקרה את הדלת הזאת. כך או כך, זה רגע של התעוררות לחיים, של היוולדות חיים או חזרה אליהם - אל החיים הממשיים שהתמהמהו, בלתי - נראים. הרגע הזה עשוי להתמסמס בהמשך, או להיות באמת רגע שקורה בו לראשונה משהו שיאפיין את החיים בעתיד. זהו רגע קטן, שמוכרע בו משהו גדול: שמתנפצת בו "תבנית היציקה הפנימית". לפעמים החרדה מאובדן הרוגע היציב היא שמכתיבה את הבחירה. והרגעים הללו, שבהם האדם זוכה לאומץ - הלב "להיות האחר שהוא אתה", "להיוולד בלידתך שלך" - תלויים באיזו סימביוזה עם זולת, עם דמות - צללים שפולשים לתוכה, שמתגלמים בה. אבל האדם שאתה משתמש בו "כדי לעוף את מעוף הסולו שלך" אינו מודע לכך, וגם אתה אינך מודע למה שאתה עושה לו עצמו. עם כל הסימביוזה, האנשים אצל ליספקטור חתומים כל - כך זה בפני זה, סגורים בחייהם הפרטיים - אבל מי יודע, אולי החיים הפרטיים "אף פעם לא היו ממש שלי, חוץ מאשר ברגע הלידה, וכל השאר היו רק התגלמויות". והרבה מאוד תלוי באהבה נואשת. אבל ""אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם התפכחות ממה שחשבנו שהוא אהבה"...

2.
אלן סיקסו, פרופסור באוניברסיטה של פאריס, כותבת: "קלאריס ליספקטור היא סופרת ברזילאית, ובשבילי היא הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים. אני מדרגת אותה עם קאפקא... יצירתה תהפוך למודל של 'כתיבה נשית'." ליספקטור נולדה למשפחה יהודית באוקראינה (1925), וכשהיתה בת חודשיים היגרו הוריה לברזיל. היא אחת הסופרות היותר מקוריות ומאתגרות בכל אמריקה הלטינית במחצית השניה של המאה. כרך זה כולל שני ספרים שלה: "קשרי משפחה" (1960), והרומאן "שעת הכוכב" (1977). "קשרי משפחה'"מקבץ סיפורים שכתבה ליספקטור לאורך שנים, שלכל אחד מהם יום נפרד. אכן, סיפורים כמו "חיקוי הוורד", "יום - הולדת שמח", "פשעו של המורה למתמטיקה", או. "התאו", הם סיפורים בעלי עוצמה מדהימה, שפוגשים בספרות רק אחת לשנים רבות. .אבל הקובץ בנוי גם כמיכלול הצובר תאוצה ומשנה צבעים בהדרגה האגרופים הולכים ונקפצים, והסיפורים מאירים זה אספקטים של זה. ברוב הסיפורים של ליספקטור עומד במרכז לכאורה מאורע של - מה - בכך: אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק אשה קנתה זר ורדי - פרא והיא מתלבטת אם לשלוח אותם לידידתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת ערב אשה שהגבר "שלה" לא אהב אותה עומדת מול התאו בגן - החיות מורה למתמטיקה קובר כלב זר שאת גווייתו מצא בני משפחה מורחבת חוגגים יום הולדת 89 לאם המשפחה, זקנה סנילית בעיניהם, וכלה אומללה אחת של הזקנה, כלה "שאולי אהבה בפעם האחרונה אהבה חסרת תקנה", מתבוננת באגרוף האילם והקודר של הזקנה, שעל השולחן, שאומר לה: "צריך שזה יוודע"... אבל הדמויות של ליספקטור, שתמיד נתונות בזרימה, ותמיד מואר רק חלק קטן מהן, ואף פעם אין הן מבפנים כפי שהן נראות מבחוץ - חוות מול המאורע הטריוויאלי חווייה פנימית עזה ומפחידה, שבה מתרכז הסיפור הן עוברות רגע של גילוי, שבו נראה להן שהן עדות לפתע למעמקים האותנטיים של נפשן. התחושה הפנימית ברגע הזה היא של ערך אישי, המנוגד לתפקיד ה"חיצוני" של הדמות. ה'טריגר,' המאורע הטריוויאלי, הופך כך למטאפורה קיומית. אבל ההתקרבות הזאת של הדמות אל עצמה (מול החיים בתוך החובות והשפיון) - עם כל החירות הפנימית, והחיוניות, והעוצמה שיש בה - היא התנפצות מסוכנת, החושפת שורשים שחורים של שינאה, טירוף, ריקבון וכמעט מוות. לא פלא שהרבה דמויות של ליספקטור גם עוצרות את הרכבת הזאת במהלכה ושבות ליום - יום. את "שעת הכוכב" כתבה ליספקטור בשנת מותה מסרטן. מפליא למצוא שמחלתה התגלתה רק לאחר שסיימה את הספר, כי תודעת הלפני - מוות מלווה את "המחבר" (הגבר) שהמציאה ליספקטור לצורך רומאן זה. מכביה, הכוכבת של הרומאן הזה - סינדרלה שהופכת לנסיכה או ל"כוכבת" רק ברגעיה האחרונים בידי "קוראת בקלפים" (ובידי המחבר) - היא דמות נוגעת - ללב, אחת האנטי - גיבורות המרטיטות של הספרות המודרנית. כתבנית פשוטה, שבאה מן הפרובינציה לעיר הבירה, אחת מרבבות, שתודעתה כמעט מחוקה. בעצם, אולי אין היא יותר מבחורה אלמונית שעברה ברחוב וה"מחבר" קלט במבט חטוף את רגש האובדן על פניה. ה"מחבר" ספק ממציא לה סיפור, שולט בו ונשלט על - ידו, ומוליך אותה אל היום הראשון של חייה שבו יהיו לה גורל, עלילה' ,פרוגרמה' אישית, תשוקה, רצון לחיות ו'אני - ' וכל זה בשבריר הרגע שלפני מותה, שהוא הרגע היחיד של חיים אמיתיים. לחבר חיים לזולת, לאשה - זו עמדה "גברית", ולכן אולי חייב המחבר להיות גבר ולא ליספקטור אבל מתוך ההזדהות העמוקה עם מכביה גם הכותב משתנה לאחר, חווה מפגש עם עצמו החדש בכמעט - מוות, כש"סוף: סוף נוגעת הליבה בליבה" מכונן את עצמו בהזדהות עם אשה. ©...

3.
ליספקטור, הסופרת הברזילאית-יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים": היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא". והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש-דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין-סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו. האנטי-סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית-מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת. שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי-נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל-כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס. "אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה". הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב. ...

4.
"קוסמת שמהפנטת את הקוראים", כתבו עליה בישראל כשיצאו התרגומים הקודמים, "מצטרפת לרשימה של גדולי המספרים בכל הזמנים"... "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי הקריאה". כשקרוב ללב הפראי ראה אור בברזיל ב־1943 היתה ליספקטור בת ה־23 שם לא־מוּכּר, אך מיד פרץ בעיתונות ובכתבי־העת מה שכונה "הוריקן קלאריס", והרומאן תואר כ"נס ספרותי", "אירוע מכונן בספרות הברזילאית", "הרומאן הגדול ביותר שכתבה אי־פעם אשה בלשון הפורטוגזית". עד היום היא גיבורת תרבות בברזיל. העובדות החיצוניות של חיי ז'וּאָנָה, גיבורת הרומאן, מבטיחות דרמה הולכת וגוברת: ילדוּת של ילדה־משוררת בלי אִמהּ ועד מהרה גם בלי אביה, הדודה שהילדה "הנחש" לא מסתדרת איתה, התאהבותה במורה "שמלמד אותה לחיות", "ההתבגרות המינית הצומחת מסתורית", הפנימייה, החתונה, הגילוי שבעלה לא באמת עזב את ארוסתו שקדמה לה, המאהב המוזר שחשוב לה לא לדעת את שמו, נטישת הבעל, היעלמותו של המאהב. הרשימה הזאת, שחלקה נמסר מוקדם בספר, אינה ספוילר. עובדותיה הן פיגומים חיצוניים שאפשר להסיר בתום הבנייה. 'הרכילות' החיצונית הזאת כמו ניתנת רק בלית־ברירה, כשִׂרטוט מקוטע ומטושטש, בלי ריפוד של נסיבות, והקוראים יוצאים ממנה וחצי סקרנותם בידם. זה כך מפני שבחזית עומדים המונולוגים הפנימיים (הישירים או העקיפים), המוסרים את זרמי התודעה של ז'וּאָנָה ושל בעלה, עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי־פה....


הספר מורכב משני חלקים, הראשון מצויין ונקראה קשרי משפחה, זו אסופה של 13 סיפורים קצרים, כולם מעניינים ויחודיים. החלק השני כולל סיפור אחד בשם ש... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
ספר מיוחד. כתיבה מיוחדת. כתוב לכאורה מאוד פשוט ומובן, אך יש הרבה כפל משמעויות ופתיחת דלתות לכניסה לרבדים עמוקים של הנפש. זהו קובץ של 13 סי... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
תובנות: 5 חודרות אל מעמקי הנפש. עלילה: 3 אינה העיקר בספר. דמויות: 5 - ג'ואנה, דמות מרכזית , אוטביו - הבעל. קצב: 2 – מאפשר הצגת דמויות ומצבים בצו... המשך לקרוא
7 אהבו · אהבתי · הגב
כשמחברת כותבת שמישהו "קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל" ומיד כותבת "אני מסכימה", כל שנותר הוא להסכים עם הקביעה או לגנותה, א... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
נתקלתי בו במקרה. מה ששבה אותי היה העובדה המצויינת על הכריכה האחורית, שהסופרת חשבה שספרה הוא "זבל". זבל? מרענן לפגוש סופר שהאגו שלו מתיר לו ל... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
נשארתי חסרת מילים מול קלאריס ליספקטור. אפשר אולי לגשת אליה באותה צורה מנתחת-ביקורתית, להסביר את מאפייני הכתיבה שלה, את התמות המרכזיות שב... המשך לקרוא
5 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ