האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

המבקרים לפניי עשו עבודה טובה ממני בלפרט על הספר ומעלותיו. אני אוסיף על זה רק שמעניין לקרוא ולעשות את ההבחנה בין הסיפורים שנכתבו על ידי תאמר עוד בסוריה, שם נאלץ להשתמש בעולם דימויים, מטאפורות, הסתרות והסחות דעת ערמומיות בכדי לומר את שאת ליבו, ובין הסיפורים שנכתבו מאוחר יותר, בגלות. אז התאפשר לו לכתוב ללא חסמים, וסביר שגם המרחק, הזמן והייאוש עשו אותו עוד יותר ביקורתי. אבל אולי בבית החדש, עם שפה זרה בשימוש יומיומי, עם אוויר נקי יותר, תחת שלטון "דמוקרטי", הסיפורים שפעם נכתבו מאש ליבו התחילו להיכתב באופן קצת אוטומטי.

בכל מקרה, מאוד מאוד מומלץ. ומעורר מחדש את הרצון להפסיק להיות עצלן וסוף סוף ללמוד ערבית.