ביקורת ספרותית על הוכחות לקיום מאת חנה קראל
ספר מעולה

---

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

» ביקורות נוספות של עודף
» ביקורות נוספות על הוכחות לקיום