אין לי מרפסת בבית ולמרות שאני גר בקומה ראשונה אני מעדיף להישאר ולעשן בחדרי בעמידה כשאני משקיף מהחלון החוצה. אין הרבה מה לראות או על מה להסתכל, יש עץ אחד, לרוב אני מביט בעננים ובצורותיהם השונות והיפות בשעה שקרני השמש חודרות אותם ומשלימות את המראה השמיימי, או בלילה, אותו סיפור רק עם ירח, לפעמים מלא ולפעמים רק חצי.
בכל פעם בה אני פותח חלון, עומד משקיף ומעשן, עומדות להן על כבלי החשמל, שחותכים ומפצלים

*




לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך

את הפחדים "הרשמיים" אנחנו חושפים לעין כל: מלחמה! מחלה קשה! פיטורים ואבדן הכנסה! - כל אלה שייכים לקונסנזוס הפחדים: אנחנו יודעים שכולם מפחדים מהם, וזה כמעט מרגיע לפחד מהם גם. באשר לפחדים הכמוסים, האישיים, אלה שאנחנו פוחדים אפילו להכיר אותם בעצמנו - הם מדירים שינה מעינינו, גורמים לנו למצברוח עכור, אחראים לחלק מהתוכניות היותר הזויות שלנו, ונדחקים בכוח עמוק למרתף. בא <mark>פטריק זיסקינד</mark> וחושף לעינינו חלק מהפ

קורה לעתים רחוקות שאפשר להגדיר ספר בשתי הגדרות הפוכות ולדייק. הספר הזה מקסים ואפל. "מקסים" מתפרש בעיני כמשהו מואר, ברור, חינני, שאפשר לתקשר איתו בקלות, ו"אפל" הוא משהו המסתיר סודות, לא ברור, מטריד וחסר אור. הספר הזה הוא עבורי שתי ההגדרות באותה מידה.

הסיפור הוא של ילד המתבגר בכפר קטן בגרמניה: הוא מספר בכנות שובת לב על עצמו ועל חוויותיו: איך למד לרכוב על אופנים (שימו לב! יופי של תאור!) כדי שיהיה

על אהבה ומוות <mark>פטריק זיסקינד</mark>.
קראתי את הספר הזה ביום שישי בלילה וסיימתי לקרוא אותו בכמה שעות. ספר מעולה מתחיל בסיפור מאבק בו יש משחק שחמט מרתק לקחתי דוגמא דווקא מז'אן המבוגר בעל הנסיון שעד כה הביס את כולם שם בשחמט. ואז מופיע צעיר זחוח שחקן חדש טוב שמביס את ז'אן וז'אן שמח שהפסיד חש הקלה הוא יכול לנוח הוא הובס פעם ראשונה ועכשיו הוא פורש מהשחמט וישחק כדורת הוא יכול לנוח מכל הקנאים שרצו כבר שיפסיד. וה

ספרו של <mark>פטריק זיסקינד</mark> "הבושם" , הוא יצירה נדירה שמצליחה להאציל על הקורא לא רק את העלילה, אלא את ריחו המצחין של הזמן. ז`ן - באטיסט גרנוי נולד בפריס של המאה ה-18, עיר שורצת טינופת, ביאוש ואלימות. זיסקינד מצליח לסותת את התקופה באלגוריות ריחניות על גבול המיני. הטקסט מהול בעלילה שהיא רקע זניח לתחושות אותם מקנה הסופר. הרומן דורש מקוראיו לזנוח את המתודה של עלילה אנכית שיש בה התחלה אמצע וסוף. עלילתו של הר

אתחיל בזה שיש כאן סיפור טוב ומעניין.
אני מתחיל לקרוא את הספר ומיד רואה שהמחבר <mark>פטריק זיסקינד</mark> יודע לכתוב.
באחד הפרקים הראשונים הוא כותב: "מאחר שכאן אנו נפרדים ממדאם גאיירד ושוב לא נפגוש אותה, נייחד לנו כמה משפטים לתאר את שארית ימיה".
עם משפט כזה הוא כבר קנה אותי.
אז יש לנו סיפור טוב ואחד שיודע לספר אותו. זה מתכון לספר מעולה - בדיוק כפי שהוא.
את הסרט ראיתי לפני כמה שנים. סרט טוב.

קראתי את המה

היונה. קראתי את הספר וגם סיימתי לקרוא אותו. ספר קצר שסיימתי לקרוא בשעה וחצי.
יונתן נואל כבר מההתחלה הבנתי שהוא מעניין אותי. הספר כתוב מעולה וגם בצורה כזאת שקשה לעזוב אותו. המשפטים קצרים מתומצתים, ומורכבים.
היונה שם הספר זה כבר אני לא מגלה את הסוף. רק כותב שבסוף הבנתי מה נסגר עם היונה הזו.
יונתן נואל כבר בגיל מבוגר הבין ומצא מקום שבוא יוכל לחיות בשקט בשלווה וגם שם עתידו מובטח. הוא עבר דברים ב

כשהגעתי לראשונה לבדי לספריה העירונית כנער צעיר מאוד, אי שם בשנות התשעים, זה נזרע במוחי.
ליד הדלפק עמדה בחורה נאה בשנות העשרים המוקדמות לחייה ושאלה את הספרנית האם יש להם את הספר "הבושם". ככל דבר ששומעים ועושים לראשונה בסביבה חדשה, זה הותיר בי חותם. וכמו שאני מכיר את הזיכרון שלי, שאירועים פעוטי חשיבות ואמירות סתמיות של אנשים אקראיים נטמעים בו לנצח (או עד תחילת הדמנציה), תמיד ידעתי שיום אחד אגיע ל