ביקורת ספרותית על קו-אורך דם - או אדום של ערב במערב מאת קורמאק מקארתי
ספר טוב

---

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

» ביקורות נוספות של עודף
» ביקורות נוספות על קו-אורך דם - או אדום של ערב במערב