הוא תובעני. הוא תבע את כל תשומת הלב שלי, את כל יכולות הדמיון שיכולתי לגייס, ריכוז, ומעל לכל מחשבה. הוא לא הספר שיעביר לכם את הזמן. הוא יתבע אותו. הרבה ממנו. ודוקא לא משום שהוא ארוך במיוחד. הוא לא.
למרות שקראתי את כולו, פסקאות ועמודים רבים יותר מפעם אחת, אני מרגישה כאילו רק התחלתי לקרוא בו. ברור לי שיש כל כך הרבה דברים שהחמצתי וברור גם שהוא יצריך קריאה שניה ואולי אפילו עוד אחת כדי שאצליח לקלוט את רוב מה שיש לו לומר.
הפשט של הספר הזה, העלילה, היא מעוגנת בהיסטוריה האמריקאית וחלקים רבים ממנה הוא בעצם לא המציא. מדובר בילד שעוזב את ביתו בטנסי ומתגלגל אל כנופיית גלנטון, כנופיה שעסקה בציד קרקפות באיזורי הגבול עם מקסיקו באמצע המאה התשע עשרה. עיקר הספר מתאר את קורותיו עם הכנופייה הזו, והמציאות שם היא אכזרית, מזעזעת באכזריותה, ברמת האלימות, אלימות פראית, במידת הניכור, בחספוס. לכאורה אין שום סיבה לקרוא את זה, אלא אם אתה מתעקש על הדרש. למן ההתחלה. ושם, שם נפרש רוחב יריעה. והרושם שלי, כאמור, הוא שרק חלקים קטנים ממנה ראיתי.
השפה, היא אפית והיא עשירה, כמעט דורשת להיקרא מעל בימה, בראש חוצות, כדרשה או כנבואה, וכשאתה כותב משהו בכזאת שפה אתה יכול להתעסק בסוג כזה של שאלות. חיים ומוות. טוב ורע. מלחמה, אמונה, כפרה. שאלות מאד מאד גדולות. בכלל, זה ספר שהכל בו גדול. גדול גם הקושי שבעצם הקריאה שלו. הוא כבד ומכביד, אך גם מפתה, עצום, נשגב.
הדמויות, לא דמויות להזדהות איתן. אין בסיס לזה. אין שום תיאור של המחשבות שלהן. רק תיאורי מעשים. הן רחוקות מידי, מרחק שמאפשר לראות בהן דמויות סימבוליות, לחפש מה הוא מנסה לומר באמצעותן ולמי הוא מבקש לרמוז. ואין ספק שהוא מבקש לרמוז. והתפאורה, הנופים בהם מתרחש הספר הזה, שנעים בין תיאורים של גיהנום מדברי לבין יפי גן העדן, התפאורה הזאת לוקחת חלק פעיל ביצירת ההקשרים הסימבוליים.
הוא מתייחס לכל נושא שהוא מעלה בהרבה מאד רבדים. יש התייחסויות טריוויאליות, ברמת העלילה, ואחר כך שאלות שאתה שואל את עצמך בעקבות מה שקורה, ואז, בסוף, נראה כאילו כל ההתייחסויות לנושא מקבלות משמעות שהיא מעבר לשאלה הספציפית. אנסה להדגים את זה בעזרת העיסוק שלו במוסר. קודם כל יש פה תיאור של אין ספור מעשים שברור שאינם מוסריים. אחר כך עולות כבר שאלות כמו האם רצח של מנהיג של כנופיית רוצחים אכזרית הוא מוסרי? האם בכך שרעים פחות הורגים רעים יותר יש סוג של צדק? ואיך זה שאנחנו מגלים עניין, נוהים ממש ,אחרי אדם כריזמטי מאד, רוצים לשמוע את כל מה שיש לו להגיד, הולכים אחריו בלי לשאול שאלות, למרות שאנחנו מבינים שהוא אדם לא מוסרי? ואז, כשחושבים על הכל ביחד נדמה שאולי מה שהוא בא להגיד זה שבעצם העיסוק בשאלה המוסרית הוא לא רלוונטי.
.
לא תכננתי את זה, אבל יצא שבשבוע שעבר הייתי כמה ימים במכתש רמון, מטעם העבודה, וזה הספר שלקחתי לשם, וקראתי אותו תחת הרושם שחורצים בי נופים מדבריים וזריחות של מדבר וחושך שהוא מהסוג שגורם לך להאמין שאתה מוקף באקליפטוסים ענקיים, למרות שאתה יודע שאין שם כלום. והרגשתי שככה בדיוק צריכה הייתי לקרוא את הספר הזה.
זה לא “הדרך”, גם לא “כל הסוסים היפים”, עם כל כמה שהם טובים. קשה להסביר כמה כבוד יש בי כלפיו אחרי הקריאה בספר הזה. פיודור דוסטוייבסקי. ארנסט המינגווי. קורמאק מקארתי.
