ביקורת ספרותית על המוות והפינגווין מאת אנדריי קורקוב
ספר בסדר

---

****

לוויקטור יש חיים פשוטים. הוא כותב הספדים לאנשים שעדיין בחיים, עושה מזה שלוש מאות דולר בחודש, ומתגורר בדירה קטנה בקייב שהורישה לו סבתו, כששותפו לדירה הוא פינגווין חולה-לב בשם מישה. ההספדים מאפשרים לו לחיות בנוחות יחסית, למרות שיש לו תחושה עמומה ומוצדקת למדי שכוונותיהם של מזמיני ההספדים אינן טהורות לחלוטין, ושהוא עצמו משמש ככלי משחק בידיהם של כוחות נעלמים. הוא פוגש כל מיני סוגים של אנשים, ביניהם סרגיי, שוטר המקוף, ועד מהרה מתפתחת ביניהם ידידות פשוטה הכוללת כוסיות קוניאק ושיחות חסרות תכלית אל תוך הלילה, שיחות מהסוג שחולקים חברים שיכורים שאין להם יותר מדי הפתעות טובות בחיים. מאוחר יותר מצטרפות לוויקטור ולמישה הפינגווין גם סוניה, בתו בת הארבע של אחד ממכריו המפוקפקים של ויקטור, ונינה האומנת בת העשרים. בסך הכול חייו הפלגמטיים של ויקטור מתנהלים בעצלתיים וללא אירועים מיוחדים, למעט מקרים שבהם הוא נדרש להוריד פרופיל ולהיעלם מהשטח לכמה ימים, כי אחד או יותר ממושאי ההספדים שלו עומדים לפגוש את בוראם בנסיבות בלתי נעימות. ויקטור מדמה שכך הוא יוכל להמשיך. שקיומם של הפינגווין האניגמטי, סוניה המתוקה ונינה האומנת מקנה לו סוג של מסגרת יציבה, ואולי איזה עתיד שבו יעברו כולם אל הכפר ויחיו בבית קטן. אולי בחצי האי קרים. שם שקט ונעים, והוא יוכל להתפנות לחלומו, לכתוב פרוזה, ולא רק הספדים קצרים וחסרי תוחלת.

לאלון יש חיים פשוטים. כשהיה ילד אהב לצייר, וכעת הוא מעצב גרפי ואנימטור ומדי פעם משכיר את שירותיו לכל המרבה במחיר. הוא מתגורר בדירה בעיר שינה שקטה בישראל, יחד עם אשתו וארבעת ילדיהם, ולמרות שאין לו תכנית משמעותית לעתיד, הוא נהנה להשתעשע במחשבה שחייו ימשיכו כפי שהם. מדי פעם הוא כותב ביקורות ספרים קצרות לאתר אינטרנט מקומי, וחולם על היום שבו יתפנה מספיק ויאזור כוח לכתוב משהו בעל משמעות. בינתיים הוא משתדל להינות ממה שיש, ויש לא מעט. הוא מתפרנס לא רע, וביתו ומשפחתו מעניקים לו תחושה כוזבת של מסגרת יציבה וביטחון של חיים פשוטים.

ספר מדכדך אך משועשע במקצת, מזכיר לפרקים בסגנון המאופק והדל את כתיבתו של הרוקי מורקמי, רק עם מעט יותר הומור (במינון הומאופתי. זה לא סיינפלד פה), ועם ביקורת חברתית ופוליטית דקה מן הדקה על המתרחש באוקראינה של שנות התשעים, עוד לפני שפוטין לטש אליה עיניים בגלוי.
לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הוא לא בדיוק משעשע אבל יש בו רמזים של חיוך פנימי, הוא לא פיוטי אבל יש בו רגעים מקסימים, והטון שלו מאוד איטי וחיוור, עמום וחורפי, סהרורי אבל לא אידיוטי, וחסר תוחלת כמו שהוא מגושם, ויש בו חן של פינגווין שקופץ לאמבטיה ואוכל, כשנותנים לו, דגי בקלה קפואים מהמקפיא.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המוות והפינגווין