ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר
ספר טוב

---

היי ספר :)
אני הולכת לכתוב עליך עכשיו ביקורת, טוב? כן, גם אני אוהבת אותך.
*חיבוק*

אתם יודעים משהו, לפני שקראתי את הספר קראתי עליו ביקורות פה. לפי מה שכולם אמרו, הייתי בטוחה שאני אשנא את האנה. הייתי בטוחה שהיא ילדה דיכאונית, אכזרית וכאובה.
אבל היא לא. היא לא אכזרית. היא לא כועסת. היא אפילו לא בדיכאון.
האנה לא התאבדה בגלל שהיא הייתה בדיכאון. או כי היא הייתה עצובה. או ריקה. או כי פגעו בה.
היא - וכל המתאבדים - עשתה את זה כי היא וויתרה.
וויתרה על הסיכוי לטוב יותר. הרפתה מהתקווה.
ואני כותבת עכשיו, ובתוכי אני מרגישה כאילו אני מחבקת את התקווה ואוחזת בה כל כך חזק. אל תעזבי. בבקשה. אל תשאירי אותי לבד, תקווה.
כי בלי תקווה אתה כלום. ובלי תקווה אתה מת.

אתם יודעים מה הבעיה של הספר הזה?
שהוא מתחיל נורא. כשאני בחנות, אני בודקת את המאחורה של ספר, ואם התקציר טוב אני קוראת את העמוד או שניים הראשונים. אחרי הרבה דברים שאמרו על הספר הזה שקלתי אם לקנות אותו. קראתי את ההקדמה, ואז התחלתי את הפרק הראשון, ואלוהים אדירים, מה שהלך שם.
אוי אוי אוי.
קליי - מדוע אתה כה דרמה קווין?
אני רצינית, "למה, האנה?" "רציתי לעזור לך, האנה." "אבל את לא נתת לי, האנה." "אני מתגעגע אליך, האנה." קליי ג'נסן, אין לי בעיה עם הצורה שבה אתה מתמודד עם אבל, ואני בטח לא במקום לשפוט אותך או את תגובותיך, אבל... אתה רוצה מים, חביבי? רק שלא תתעלף לנו פה מהתרגשות.
הוא פשוט רכיכה.
כשאמרו במאחורה שקליי הוא אחת הסיבות להתאבדותה, ורמזו שהיה ביניהם קשר רומנטי, הייתי בטוחה שהוא ניצל אותה או משהו. פגע בה.
אבל לא!
הילד רכיכה. אין לי בעיה איתו, באמת, אפילו הצלחתי להתחבר אליו, אבל -
תראו, ג'סטין הפיץ עליה שמועות, אלכס עשה את הרשימה, טיילר ה-
רגע! פתאום נזכרתי במשהו חשוב.
הביקורת הבאה עלולה להכיל ספוילרים. הישארו דרוכים.
בכל מקרה, כל מי שהיה ברשימה הזאת עשה משהו, פגע בה בדרך כלשהי, הפיץ שמועות, שיקר, גנב, הרביץ, ושאני לא אתחיל לדבר על ברייס - אפילו ג'ני, שאולי לא פגעה בה ישירות, עשתה מעשה בלתי נסלח - אבל קליי, חביבנו הנ"ל?
הו, הוא לא התעניין בה מספיק. הוא יצא מהחדר. הוא לא הראה לה שאיכפת לו.
בהתחלה חשבתי - נו, ברצינות, כל כך צפוי שדווקא קליי יהיה מר מושלם. למה? כי אותו אנחנו מכירים. ברור שהוא טוב, הוא לא שייך לקלטות, הוא היה נחמד וחמוד ופוצי מוצי קליי המלך!
אבל אז הבנתי - הוא בעצם עשה את המעשה הכי נורא.
כי אולי קליי לא היה זה שפגע בה הכי הרבה, אבל לקליי היה את הכוח הגדול ביותר, הסיכוי הגדול ביותר לעצור אותה.
והוא לא עשה את זה.
אולי הוא לא פגע, אבל הוא גם לא הציל.
ו... ואסור היה לו להתעלם.
אבל מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהבחור הזה הוא פרינססה. באמת שאני לא שופטת, אבל התגובות שלו... כל פעם שהוא אמר האנה ידעתי שעומד לבוא משפט שיגרום לי להקיא.
ברצינות!
היא מדברת, ואומרת משהו, ושורה מתחת בכתב של קליי אנחנו קוראים "רציתי לעזור לך, האנה" וזה תמיד ככה! ולמה הוא פונה אליה כל הזמן? אני מבינה למה להפנות את המחשבות אליה, אבל למה כל פעם?
כזה רכיכה.

עומדים לבוא פה עוד הרבה ספוילרים. ראו הוזהרתם.
למען האמת, האנה הייתה מאוד הוגנת דווקא. היא אמרה שהיא מבינה שזאק לא ידע מה עובר עליה, ושבהתחלה הוא רק רצה לעזור. היא אמרה שהיא יודעת שג'סטין ואלכס לא יכלו לצפות מה יקרה. היא...
בוההוווו.
סליחה. אני מחניקה כרגע עוד יפחות. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה על ג'סטין.
זה ברור שהוא לא תלית של תכלת. אבל הוא קיבל שתי קלטות. והאנה מאשימה אותו בהכול. ולמרות שהיא הוגנת לגמרי, זה לא פייר.
כי העולם לא פייר. ו... והאנה מתה.
האנה מתה, והיא לא צריכה להתמודד עם רגשות האשם, עם החרטה, עם הכאב שמעכל מבפנים.
היא לא צריכה להתמודד עם חלונות שבורים, עם דם שמונח על הידיים - (זהירות ספוילר) היי ג'ני! - עם הידיעה. הידיעה של... אוי אלוהים.
האנה לא צריכה להתמודד יותר עם כלום. כי היא מתה. היא וויתרה. ואולי יותר נוח לה ככה, אבל זה פשוט, זה כל כך אנוכי!
היא לא צריכה להתמודד עם חרטה ועם "מה היה אילו" ועם כאב שקורע אותך מבפנים.
אבל ג'סטין כן. וקליי כן. ואלכס. וזאק. וטיילר. וקורטני. וג'סיקה, אוי אלוהים. וריאן. ו-עוד יפחה מוחנקת- מר פורטר.
מי באמת יכול להתמודד עם מישהו שאומר לו שהוא אחת הסיבות לכך שהוא התאבד?
זה כל כך מרושע להגיד את זה. אפילו אם זה נכון.
והאנה לא אכזרית. זה לא מתאים לה.
אוף.
איזה ספר כואב.

לא קשה לראות מה הדגש של הספר - זה טמוע בעובדת היותו של קליי הגיבור הראשי (כזכור, קליי הוא הבחור שלא התערב), במה שקליי עושה בסוף, בכך שהוא רץ אחרי סקיי, מתערב. אולי מונע התאבדות נוספת.
האנה בטח הייתה שמחה לראות את זה.
בווהו :(
הסופר פשוט זועק אלינו - אל תתנו לזה לקרות! אם אתם רואים מישהו שמפגין סימנים, תעצרו אותו! תתערבו! תדברו! אל תיתנו לו לעשות את זה!
רק מה? קל לדבר וקשה לעשות. כי מה יקרה אם אותו אחד בעצם לא רוצה בכלל להתאבד? זה יהיה כל כך מביך.
ואולי זה בכלל לא ענייני. ואולי בעצם מישהו אחר יתערב?
אבל זה כל הקטע. אולי ואולי ואולי אבל בינתיים האנה כבר בלעה כדורים. ובינתיים הילד הזה תלה את עצמו. והזאת חתכה את עצמה. וההוא קפץ מבניין.
אפשר לעזור. זה אפשרי. החיים כל כך יקרים.
אני מתכוונת - מי מאיתנו לא חשב מתישהו למות? אלוי להירדם ולא להתעורר? מי מאיתנו לא רצה - ולו לפעם אחת - שמחר לא יגיע?

אוי. זו כזו ביקורת דכאונית. מה דעתכם על קצת חדי קרן כדי להקל על האווירה?
רוצים?
יופי, כי אני לא.
האווירה לא אמורה להיות קלילה.
כל כך הרבה ביקורות כבר אמרו את זה, וכל כך הרבה אנשים, אבל זה כאילו נכנס מתוך אוזן אחת ויוצא מהשנייה.
ולא, החיים לא הוגנים.
הם פשוט יותר הוגנים מהמוות.

ואתם יודעים משהו?
מילים ריקות לא מועילות. אז במקום זה, במקום להטיף מוסר שכולכם כבר יודעים, אני אספר לכם את הסיפור שלי עם הספר הזה.
כמו שאמרתי, בהתחלה הוא היה כל כך קיטשי וכתוב די רע, והיה ברור מאליו שלא אבזבז עליו את כספי היקר. אבל כן רציתי לקרוא אותו. אילו רק הוא היה מגיע לספרייה!
ואז, מה אני מגלה? שלילדה בבית הספר יש אותו בבית! ומה אני עושה? יורדת על ברכי בתחנונים - פליז פליז תביאי לי ספר!!!
ומה היה לי בבית כבר למחרת? ניחשתם נכון! ספר!!!
אז התחלתי לקרוא, ולמרות שעבר קצת זמן עד שהצלחתי להתרגל לקיטשיות, ברגע שתפסתי את הקצב ואת הזרימה של הסיפור והתחלתי להיכנס אליו, כבר לא יכולתי לצאת.
זה לא היה רק קליי. יותר נכון, ממש לא הוא.
גם לא האנשים שפגעו בהאנה. ריחמתי עליהם מאוד, קצת כעסתי עליהם לכמה שניות, אבל הרגש העיקרי כלפיהם היה רחמים עזים.
אבל מה ששאב אותי בסיפור הייתה האנה. היא הייתה שנונה, רגישה, מודעת וצלולה לאורך כל הדרך. היה אפשרי להזדהות איתה, למרות שבדרך כלל דמויות שמתאבדות נוטות לצאת מפרופורציות ולרחם על עצמן יותר מדי.
האנה לא הייתה מושלמת, ואהבתי אותה.
הדמות שחשבתי שאשנא הכי הרבה - אהבתי אותה הכי הרבה.
ואתם כולכם טעיתם לגביה.
היא לא כועסת. היא סלחה לכולם, לזאק, לג'סטין, לאלכס, לטיילר, לריאן, לג'סיקה, כמעט לכולם.
היא לא מלאה ברגשות שליליים. אין בה שום רגש שלילי.
למען האמת, אין בה שום רגש בכלל.

יום למחרת שקיבלתי את הספר, כשהייתי בערך באמצע, החלטנו לצאת עם כל המשפחה לטיול. זה ארך בערך 7 שעות (כן כן) ונסענו מתוך זה לפחות שעתיים.
ולנסיעה לקחתי איתי את הספר הזה.
שמעו, כולנו כבר הבנו ממזמן שמהמשוואה הזאת ספרים+נסיעה יוצאים רק דברים רעים. אצל רוב האנשים זה מתבטא בכאב ראש. עם זה באוטובוס אתה עלול לפספס את התחנה.
אבל במקרה שלי, לקרוא בנסיעה פשוט עושה לי בחילה ממש גדולה.
אבל הספר הזה, החלטתי, שווה בחילה.
קראתי כל היום במרווחים, כל פעם שנכנסנו למכונית. הספר הזה עבר איתי דרך ארוכה - תרתי משמע.
בערך ברגע שקליי רכן והקיא על הדשא - טוב, היה ברור שהוא יקיא מתישהו - גם אני פתאום הרגשתי בחילה ממש גדולה. והיא לא עזבה אותי עד סוף אותו יום.
אגב, עד עכשיו אני לא מסוגלת להסתכל על מיץ תפוזים. סיפור ארוך.

בכל מקרה - ספר מופלא.
ולמה לא נתתי חמש כוכבים?
כי הכתיבה קצת מפספסת משהו, והתגובות של קליי לפעמים מגוחכות, והכול מאוד מאוד קיטשי. מזל שיש לנו את טוני. "אני מעריך את זה שלא הקאת במכונית שלי". אוהבת את טוני.
ואת ג'סטין. מסכן.
והספר בסך הכול שווה רק שלושה-ארבעה כוכבים. לא יצירת מופת. סתם ספר טוב, שעשה לי קצת בחילה.
אבל בחילה במובן הטוב.

והחיים באמת לא הוגנים. תתמודדו.
אבל היי, זה באמת בסדר.
זה בסדר לבכות. זה מותר להיות חלש.

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על 13 סיבות