ביקורת ספרותית על The house at pooh corner \ by a.a. milne מאת A A Milne
ספר מעולה

---

הספר פותח בהקדמה קצרה (שכותרתה היא, בתרגום חופשי, "ניגוד"). לאחר הכותרת הזו בא משפט שבעיקרון אומר כך – הקדמה (באנגלית הקדמה והיכרות הן אותה מילה) היא כאשר אתה מכיר אנשים, אבל כריסטופר רובין וחבריו כבר מוכרים לנו, ועכשיו הם כאן כדי לומר, בעיקרון, "גוד-ביי".
והנה, כבר אני מרגישה כאילו תקעו לי אגרוף בחזה. התחלתי את הספר בשיעור אנגלית, כשהמורה לא הסתכלה, אבל הסגרתי את עצמי די מהר. הייתי צריכה ממש להיאבק בדחף לקרוא בקול "לא!" ואני רק בשורה הראשונה.
אבל איך אפשר להאשים אותי?! איך יכולתי שלא? הרי הם מנחיתים עליי ככה, בלי שום הכנה, את המילה הנוראית הזו – "גוד-ביי"!
לא רוצה לומר גוד-ביי.
לא רוצה.

~

גם לי, כמו לכריסטופר רובין, היו חברים קטנים כאלו כשהייתי צעירה. חבורה של בובות מכל מיני גדלים ומינים, והייתי משחקת איתן שעות. היו לי בובה של תינוקת אנושית, וכאלו של חיפושית ודבורה שבאו ביחד, ובובה של כלבה חמודה ושעירה בשם בובו, שהייתה הפו שלי, ודינוזאור כחול בשם דינו שאהבתי כל כך, ונזרק כאשר התלכלך מהשפתון האדום של אחותי, ועוד כאלו שאינני זוכרת עוד וכנראה גם לא אזכור שוב לעולם. וכל כך אהבתי אותם בילדותי, את כולם, ואת בובו בעיקר (היא עדיין שמורה איפשהו במעמקי המגירה שלי. אני בטוחה שגם כריסטופר רובין לא נפטר מפו). אבל לאט לאט, ככל שהזמן עבר, התחלתי לשחק איתם פחות ופחות. ובלי ששמתי לב היו לי דברים מעניינים יותר לעשות. וככה זה קרה, לא בבום ולא ביום אחד, אלא התרחקות איטית וארוכה.
ומעציב אותי כל כך שכעת, גם כשאני מנסה חזק, אני בקושי מצליחה לזכור את השמות שלהם, וגם זה רק של שלושה מתוכם, כשבובו, שלא נחשבת, ביניהם.
אולי לכן הספר הזה פוגע לי בנקודה רגישה וכואבת. כי למעשה כבר בתחילת הספר מזהירים אותנו שכריסטופר רובין מתחיל להתרחק מחבריו הקטנים, ומתחיל למצוא דברים חדשים שעליו לעשות, ומתחיל לשכוח מפו ומהשאר. ואני יודעת שזה נקרא חלק מההתבגרות, ושזה דבר טוב, ונורמאלי... אבל כואב לי כל כך.
וכבר באותו יום, בערב, בסביבות הפרק השלישי, השתטחתי במיטה של אמא שלי וביקשתי להקריא לה את אותה הקדמה (סליחה, ניגוד). והיא אומנם לא ממש הבינה את כל מה שהקראתי, כי דווקא באנגלית כבר עקפתי אותה מבחינת אוצר מילים, אבל היא ראתה שזה מסעיר את נפשי. ואכן תוך רגע פרצו ממני המילים בשטף, ונאמתי לה ברגש רב על חוסר הצדק שבדבר, על חוסר נכונותי להשלים עם העובדות הללו, ועל כך שאינני מאשרת לפו להיפרד, ולספר להיגמר.
אינני מאשרת.
כי אני יודעת שזה חלק מההתבגרות, ושזה נורמאלי ובסדר לחלוטין, שזה דבר טוב, אבל זה פשוט כואב כל כך.

למעשה, תכננתי לכתוב את הביקורת הזו כבר הרבה זמן. אבל דחיתי את זה עוד ועוד, כי ידעתי שברגע שאכתוב אותה זה יהיה כמו להודות, להודות שהספר נגמר.
ולעשות את זה לא רציתי.
אבל הנה, אני מודה, מרוצים? הוא נגמר. והוא לא יחזור. וכך גם כריסטופר רובין.

~

בניגוד להרבה מהאנשים, לא קראתי את הספר הזה כשהייתי קטנה. כמובן, ידעתי מי זה פו הדב, ואפילו הייתה לנו כרית שלו בבית שאחותי התחננה להוריי לקנות פעם, ולאמא שלנו היו שלושה ספרי פו הדב של תינוקות, כאלה שמנציחים בהם מה הייתה המילה הראשונה שלך ובאיזה תאריך התיישבת לבד בפעם הראשונה ומתי התרחשה התספורת הראשונה שלך. אבל אל הספרים עצמם, או אפילו אל הסרטים המצוירים של דיסני, מעולם לא נחשפתי.
ואני לא יודעת למה בדיוק, אבל משהו בער בי לקרוא את הספר הזה. בערה שקטה ואיטית שהתחילה לפני הרבה זמן אבל רק בשנה האחרונה התחילה ממש לשרוף. אז השגתי את הספר. בתרגום החדש, של דן מישר. אחרי כמה עמודים החלטתי שהוא לא ממש לרוחי, אבל עיון קצר בתרגום הראשון קלע עוד פחות לטעמי, וכך גם התרגום השלישי. אז חיפשתי אותו בשפת המקור. ומצאתי. וזה נעם לי כל כך, לקרוא אותו. עד כדי כך שכשסיימתי אותו, הלכתי מיד לספרייה ולקחתי את הבית בקרן פו, גם אותו באנגלית, זאת אף על פי שלא התכוונתי לקרוא אותו כשרק התחלתי את פו הדב.
והנה, אני פותחת ומוצאת מולי את ההקדמה, הניגוד הזה, וקוראת את המילה הנוראית הזו שמתחילה בגוד ומסתיימת בביי.
ולא מעכלת.
כי מילא זה שהספר מסתיים. כל ספר מסתיים בסופו של דבר. זה כואב אבל אפשר לחיות עם זה. הצרה היא שלא רק אני עוזבת את היער הקסום, אלא גם כריסטופר רובין.
לפי ויקיפדיה, בגיל תשע כריסטופר רובין מילן, עליו מבוסס כריסטופר רובין, הלך ללמוד בפנימייה. אולי לכן הוא לא יכול היה לחזור ליער הקסום יותר. כי בסופו של הספר הוא הבטיח לפו שהוא יחזור, וביקש שפו יחכה לו, ושפו יבין – לא משנה מה יקרה. ופו, בהיותו דב-עם-מעט-מאוד-שכל, לא ממש הבין מה הוא אמור להבין, ועל מה כריסטופר רובין מדבר. אבל הוא הבטיח, כי הוא כזה סוג של דב. ואני יודעת, עמוק בלב שלי, שכריסטופר רובין לא עומד לחזור. שכשהוא יחזור הביתה, בחופש הגדול, שנה לאחר מכן, הוא כבר יהיה בן עשר, והוא יהיה מבוגר מדי, ופו ימשיך לחכות לו במקום הקסום שלהם במעלה היער, אבל הוא יחכה לחינם.
כי כריסטופר רובין הולך לו להתבגר, וכשאתה מתבגר, אתה לעולם לא שב להסתכל אחורה. וכשם שאני נטשתי את חבריי הקטנים, אחד אחרי השני, עד שבסופו של דבר אפילו היקרה בהם נשארה לה לבד במגירה, לנצח יושבת שם בחושך ומחכה שאוציא אותה ואשחק איתה שוב – כך גם כריסטופר רובין ינטוש אותם לטובת חברים חדשים. זה סופם של צעצועים, כי הם מסמלים את הילדות, וסופה של הילדות היא להיגמר.
אבל גם אם אני יודעת את זה, וגם אם אני מקבלת את זה ומבינה את זה, זה עדיין כואב לי.
כל כך כואב להתבגר.

~

פו הדב הוא בשבילי ילדות, אפילו אם קראתי אותו אחרי שכבר השארתי אותה מאחוריי, ואולי בעצם משום כך.
הייתי יכולה לדבר כאן שעות על פו ועל פיגלט ועל כריסטופר רובין ועל כל החברים הקטנים הללו, שהם חברים שלי לא פחות משהם שלו, ועל כמה שטוב הלב שלהם והנחמדות שלהם וטיפשות שלהם מחממים את לבי. הייתי יכולה לדבר על כל אחת ואחת מההרפתקאות שלהם במשך שעות, כי אני אוהבת כל אחת ואחת, כל סיפור, כל פרק, כל מילה.
אבל לכל דבר יש סוף. לביקורת הזו, לילדות, ולפו הדב.
אם כך.
אפילו שזה כואב לי, מאוד מאוד כואב לי – גוד ביי.


נופר.

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על The house at pooh corner \ by a.a. milne