ביקורת ספרותית על 13 סיבות מאת ג'יי אשר

---

למה אני נוטה לשנוא את הספר הזה?

13 סיבות, המספר את סיפורה של האנה בייקר נערה מתבגרת שהתאבדה, ועל הסיבות שהובילו אותה להחלטה הזאת, דרך אוזניו של קליי ג'נסן ששומע את האנה מתוך הקלטות שהקליטה לפני מותה בהם היא מסבירה בדיוק ובפירוט מדוע עשתה מה שעשתה.

אז מאיפה, בעצם, השנאה האוטומטית שלי כלפיו?

ניסיתי ללכת עם זה צעד צעד. ננסה לעבוד עם זה כמו שאני עושה עם כל ספר אחר. *יהיו פה קלקלנים, אז קחו זאת בחשבון* (קלקלנים=ספויילרים בלע"ז).

הכתיבה לא טובה. זהו ספרו הראשון של אשר, וזה מורגש. הניסוחים לא מספיק מאורגנים, והתחושות לא מועברות בצורה מדויקת מספיק. כמו כן, הפורמט שבו הוא מסופר; גופן אחד למחשבותיו של קליי ולהתרחשויות בהווה, וגופן אחר לקולה של האנה ולפלאשבקים. לא נוח לקריאה. זה רעיון חכם, ואפשר היה לבצע אותו טוב. מה שקרה בפועל הוא שזה היה מסורבל וקטע את הרצף בצורה מאוד לא נוחה לקריאה.

אבל זאת לא הסיבה שבגללה הנטיה האוטומטית הזאת, שאני לא יודע מאיפה בכלל היא מגיעה, לשנוא את הספר הזה.

גם הדמויות לא מספיק טובות. חלק מהשמות של בני הנוער, ברגע שהוזכרו שוב, לא העלו בי שום זיכרון של דמות מסוימת. הייתי צריך להתאמץ כדי לזכור בדיוק מי זה מי.

זה משהו שסדרת הטלוויזיה עשתה טוב יותר. ראיתי את הסדרה, (רק את העונה הראשונה, היא העונה המבוססת על הספר), ויש בה הרבה מאוד נקודות חולשה לעומת הספר והרבה מקומות שבהם היא טובה יותר. למשל, בדמויות. בספר אנחנו לא פוגשים אף אחד מהם. אנחנו לא שומעים את הצד שלהם בסיפור- שבוודאי קיים, ובהרבה מקרים בסדרה הוא שפך הרבה יותר אור על המצב. בכלל, להביא את הסיפור המלא יחד עם כל הצדדים שמעורבים בו היה יכול להפוך את הסיפור בספר להרבה יותר משמעותי. למשל, בסדרה אנחנו זוכים לפגוש את ההורים של האנה. בספר, למרבה הנוחות, הם נוסעים מהעיר ואל מחוץ לסיפור. הקטעים איתם בסדרה מעצימים את הסיפור והופכים אותו לשלם יותר. כמו כן, בסדרה היה קטע אחד שלא האמנתי שיהיה, אבל בסוף היה. ראו את האנה בייקר מתאבדת. כלומר, את כל התהליך. השחקנית מעבירה את התחושה בצורה יוצאת דופן. הצופה ממש מרגיש כאילו זה קורה לו עצמו. זה היה מצמרר, עמוק, אמיתי, מפחיד... קטע קולנועי מדהים מכל בחינה אפשרית. חבל לי שבספר דילגו על הקטע הזה, וגם שהוא בחר בדרך התאבדות עדינה יחסית (כדורים), אבל אני לחלוטין מבין למה. צריך הרבה מאוד אומץ כדי ליצור קטע כזה. אז הספר היה יותר פשטני, פחות הרחיב ממה שרציתי.

אבל גם זה לא הסיבה לכך שאני, עוד לפני שבכלל קראתי אותו, מתנגד אל הספר הזה מכל וכל.

מרגיז אותי מאוד גם העובדה שקליי בסופו של דבר, כשמגיעים לקלטת שלו, לא באמת שייך אל הרשימה של האנה, כאילו הוא רק שם כדי למלא את הסיפור. זה הרגיז אותי משום שזה כמו לספר לילד סיפור על איש רע שעשה דברים רעים ובסוף נענש, וכשהילד ישאל "זה יכול לקרות גם לי? האם גם אני יכול לעשות דברים רעים?" התשובה היא: "אה, לא, מה פתאום. זה קורה רק לרעים. אתה טוב." זה בדיוק מה שהספר לא מנסה להעביר- הוא מנסה להסביר (חלקית) שגם אם נראה לך שאתה בבסדר, וגם אם נדמה לך שהכל טוב, אתה צריך לשים לב לסביבה שלך, כי אתה לא יודע במי פגעת. זה שקליי הוא הדמות הראשית, ודווקא הוא לא שייך לרשימה, זה פוגע במסר הזה.

זאת גם לא הסיבה. אני מחפש לדעת למה זה מעורר בי כזה זעם. אני לא מצליח להבין למה, לכל הרוחות.

הסיבות של האנה גם היו בעיה בסיפור הזה. לא הצלחתי להתחבר אליהם. אני לא חושב שזה נכון להגיד שזה כלום, או- מה היא מתבכיינת, משום שכל אחד חווה חוויות ומעבד אותן לתחושות בצורה אחרת. אז באמת, אי אפשר לשפוט. כמו כן, אני גבר, ועם רוב הבעיות של האנה אני לא יכול להזדהות באופן מלא משום שלצערי להיות אישה בעולם שלנו זה מבאס. אני מאמין שהצלחתי להבין אותה, אבל בהחלט לא להזדהות איתה ברמה העמוקה יותר. (דרך אגב, זה יש סיפורים וספרים אחרים שכן גרמו לי להתחבר אל נושאים כאלה ברמה העמוקה יותר. זה בר ביצוע. פשוט כאן... זה לא נעשה.) הסירוב של האנה עצמה לשמוע כל צד אחר של הסיפור עומד בעינו לאורך כל הספר, וזה הפריע לי בדמות שלה.
זה עוד משהו שהפריע לי בהאנה- האנה עצמה. בחיים האמיתיים זה לא יפה לשפוט מישהו שמת, ואני יכול להבין למה, אבל זאת דמות בדיונית שהיא גם (פחות או יותר, אני ארחיב על זה בהמשך) הדמות הראשית בספר שאני קורא כך שכן, אני לחלוטין יכול ואמור לשפוט אותה.
האנה היא פסיכופתית.
התרגיל שעשתה עם הקלטות אולי עובד נחמד בתור גימיק לספר, אבל כשלוקחים בחשבון שזה נשעה על ידי האנה... זה פשוט חולני. איום ונורא. היא מטורפת, חשבתי לעצמי כשקראתי את קולה. פשוט מטורפת על כל הראש. מי עושה כזה דבר?!
כמו כן, האנה לא התנהגה כמו שצריך. כאן אני נזהר יותר שלא לשפוט אותה, כי זה כן נוגע לאנשים אמיתיים מהחיים האמיתיים, ואי אפשר לשפוט או להאשים את הקורבן במקרים כאלה. האנה בייקר ציפתה להרבה יותר מדי מכל העולם. היא ציפתה שיתנו לה, ולעולם לא הציעה לתת. לא לקליי, לא לאף אחד אחר. העולם הזה יכול להיות רע, הוא יכול להיות לא טוב, הוא יכול להיות הכי אפל שאפשר, כל כך אפל שרוצים פשוט... לצאת ממנו. כן. זה קורה לכולם, לפחות פעם אחת בחיים. האנה מתלוננת כמה פעמים לאורך הספר על כך שאיש לא הראה כלפיה אף פעם חמלה או רצון טוב, ובצדק מוחלט. אבל העניין הוא שגם היא לא הראתה חמלה או רצון טוב כלפי אף אחד אחר. כמו כל בני הנוער בעולם (ואני, טכנית, עדיין בכללם) היא הייתה זקוקה לתשומת לב, שיאהבו אותה, ובצורה כפייתית, אבל לא העלתה בדעתה אפילו לרגע שאולי היא גם צריכה להיות אדם טוב בעצמה, להיות שם בשביל אנשים מסויימם בלי לצפות לתגמול כלשהו. חברות, אהבה- כל זה ללא תנאים. אם היא הולכת ומבקשת עזרה מיועץ בית הספר (שגם הוא לא פעל מאה אחוז נכון, כן?), והיא עושה את זה רק בתור מבחן כדי לראות אם למישהו בעולם הזה אכפת ממנה, אז ברור שלא משנה מה היא תצא משם כשההחלטה בתוקף. לא ציפיתי בכלל שתעשה זאת- אף אחד במקומה לא היה עושה זאת- אבל היא הייתה צריכה לשתף את היועץ, את ההורים שלה, מישהו במה שקרה לה. קצת עצוב שאין סיכוי בעולם שזה היה קורה, שאין סיכוי בעולם שבחיים האמיתיים זה היה קורה. אם היא הייתה משתפת מישהו, האם חייה היו ניצלים? קרוב לוודאי. אם קליי היה מברר מי היא, מעבר לאהבה ראשונה, האם אז חייה היו ניצלים? סביר להניח שכן. זאת הטרגדיה של הסיפור, והיא מועברת פה בצורה די טובה.

אבל היא בכלל לא הדמות הראשית של הספר, והסיפור הוא בכלל לא עליה. הסיפור מסופר דרך קליי ג'נסן, ולא במקרה. זה מסמל את המסר הכללי של הספר, שהוא, בגדול: "היו נחמדים". אבל, כאילו, עם הרבה מאוד סימני קריאה אחרי כן. הביטו סביבכם, תראו את האנשים שאתכם. אתם לא יודעים אף פעם מה עובר להם בראש, האם הם צריכים עזרה, האם הם במצוקה. והאמת היא שכולם במצוקה, כל הזמן. לחלקינו זה באופן בולט יותר מהאחרים, לחלקינו לא. אז לפקוח עיניים, ליזום שיחות, להפסיק להתנהג כמו זבל ולהתחיל להיות נחמדים. זהו מסר מעולה לבני נוער, שמועבר פה בצורה נפלאה ומדוייקת. הספר עושה את העבודה, מה שנקרא.

אז מה הבעיה שלי איתו?

הייתי צריך לחפור ממש עמוק כדי לגלות את התשובה, ואני עדיין לא בטוח שהבנתי את זה לעומק. אני חושב שזה קשור לאשמה.
הקריאה בספר מלווה בתחושת אשמה מטורפת, אוטומטית. כאילו אני עצמי הרגתי במו ידיי את האנה בייקר. ומליון תירוצים צצים לי כל הזמן בראש לגבי למה כל הסיפור הזה בכלל לא אשמתי, ואיכשהו למרות זאת זה כן אשמתי, למרות שזה לא. זה ספר. בדיוני. על דמויות בדיוניות שמעולם לא התקיימו. אבל לעזאזל, זה מרגיש כל כך אמיתי. למה? איך? אני מניח שזה אמור להרשים אותי, אבל זה רק משגע לי את השכל ועולה לי על העצבים, מה שגורם לי לתחושת אשמה גדולה יותר.

מישהו יודע, אולי, למה אני מתכווון? מישהו יכול להסביר לי מה זה, בבקשה? מישהו?

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על 13 סיבות