קוניצ'יוואה מינה סאן! א קוראים לי לירי, או טנשי, או רינגו, או איך שלא תרצו לקרוא לי, אני אוהבת כינויים (כל הכינויים פה בדויים, ואני אוטאקו. כלומר מכורת אנימההההההההה. בני אדם אינם מגיבים למציאות כפי שהיא, אלא כפי שהוא תופס אותה. - אפיקטטוס קרוב לודאי בני-האדם הם היחידים אשר מודעים לעובדה שהמוות נמצא בגורל החיים, וידיעה זו לבדה מספיקה כדי לתת לאנושות הרגשה נוראית של התגמדות מול הטבע. - אלפרד אדלר ישנם שני סוגי אנשים שלעולם לא ישיגו דבר: אלו שאינם יכולים לעשות את מה שאומרים להם, ואלו שאינם יכולים לעשות דבר מלבד מה שאומרים להם. - סיירוס קרטיס לו נאלצו הסופרים לחכות עד שנפשם היקרה תהיה שלווה לגמרי, לא היה נכתב הרבה. - ויליאן סטיירון סופר בספרו צריך להיות כמו אלוהים ביקום, נוכח בכל מקום ונראה בשום-מקום. - גוסטב פלובר כתוב משהו, אפילו אם זה רק מכתב התאבדות. - גור וידאל כמה ציטוטים שהייתי חייבת להוסיף. אז אתם יכולים לקרוא לי אופל, אתם יכולים לקרוא לי טנשי, ואתם יכולים לקרוא לי רינגו. "למה יש ילדים עיגול, ויש ילדים שמיניות, ויש ילדים משולש? למה לא פשוט נודה שכולנו ילדים זיגזג?" משפט שנופיר כתבה בביקורת של יש ילדים זיגזג. באותו הרגע, פשוט בכיתי מהביקורת שלה. הכתיבה היא הפתח לנשמה. לא מתיימרת לרגש אתכם, או חס וחלילה לעורר בכם דמעות, אבל מקווה שאעורר בכם מעט רגש בעזרת הקטע הבא. (הקטע דמיוני ומופרך). איך אוכל לסכם ילדה כמוה במספר מילים? איך אוכל לדבר עליה, כך. עכשיו כשהיא כבר לא בין החיים, הייחודיות שלי נעלמה. היא הייתה כל כך.. איך אוכל לתאר אותה במילה אחת? ספרים שלמים היו יכולים להיכתב על אותה ילדה. היא הייתה היא עצמה, היא הייתה אלה. אין מילה שיכולה לתאר את הכאב שחוויתי כשהיא הלכה, כאב אנוכי. לא עליה. כאב לי על עצמי. על אובד ניצוץ ייחודיות שהיא העניקה לי. על אובדן חברה כה מופלאה. ואני לא כואבת עליה, כי היא עדיין פה. מדלגת בשדות של פרחים, מטיילת בעולם. מוודאת שהרוגע והסדר שורר פה, כפי שהיא תמיד רצתה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מאמינה בגן עדן, או ברוחות רפאים. אבל הנפש שלה, חיה מדי, מכדי להיעלם. אני מדברת עכשיו במושגים כאלה שוודאי משאירים אתכם סתומים. אבל אני בטוחה, שאלה עדיין פה. אנסה בכל זאת להעביר לכם את האופי של אלה במספר מילים. היא הייתה מופלאה. היא הייתה משונה, השמחה כמעט תמיד נצצה בעיניה החומות. ההליכה שלה, הייתה קופצנית ומלאת מרץ. ריחוף אפשר לומר. הייחודיות שלה, זאת שכל כך אהבתי, גרמה לחלק מהאנשים לשנוא אותה, לא כולם מקבלים את השונה. והיא הייתה שונה, בכל מובן ומובן. החיות שלה, בערה בה. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לזוז, או לנוע לשנייה אחת, בודדה. חלק מכם ישר תשייכו את זה ל'היפראקטיביות' אני לא מסכימה עם זה. היא הייתה מזמזמת ושרה שירים, רוקדת לצלילי מוזיקה שאיש לא יכל לשמוע, מלבדה. היא הייתה מדברת אל עצמה, על עולמות נסתרים, ומקבילים, על חזרזירים מעופפים, ועל דרקונים חכמים. יש שיגדירו אותה כמשוגעת. אבל שוב, זה בעיני המתבונן. אני בכלל חושבת שאי אפשר לשים בנאם בקבוצה מסוימת, משום שכל אדם והבעיות שלו שונות. ארצה גם לדבר על העיניים שלה. העיניים הבורקות שלה, שנראו כאילו אדם עומד מאחוריהן, ומאיר אותן באור זרקורים. העיניים שלה, הן הדבר הראשון שהיית שם לב אליו. ולאחר מכן, הצבעוניות שלה. הבגדים הצבעוניים, שנראו כאילו היא לקחה פיסה אחת מכל עולם שדמיינה, וחיברה אותם ביחד. אם תשימו לב, גם אני לובשת צבעוני. היא לא הייתה רוצה שנבכה עבורה. היא לא הייתה רוצה שנלבש עבורה שחור. הכאב שחוויתי כשהבנתי שאיבדתי אותה, היה אינסופי. העיניים שלי כבו. העולם נצבע אפור, אבל היא לו הייתה רוצה שנחיה כך את חיינו רק בגלל שלבה כבר לא פועם. אני זוכרת שהלכתי אתה, בשדה כלניות. היא החלה לרקד, ריקוד שמחה ואושר, הדברים הפשוטים, היומיומיים היו משמחים אותה. רק מהליכה ברחוב היא הייתה מאושרת. היא הייתה מלטפת כלב, ונאנחת באושר. השמחה כמעט אף פעם לא נגמרה אצלה. היא הייתה יכולה לחוות מטח קללות מבלי לשים לב לזה בכלל. אבל במקרים הנדירים האלו, שהיא הייתה צונחת, אני פחדתי. פחדתי שהיא תשים לחיים שלה סוף. היא הייתה נכנסת לדיכאון עמוק, הופכת לילדת נוער רגילה, ומדוכאת. היא הייתה בוכה, על זה שכמעט איש לא אוהבת אותה. ואז אני הייתי מחבקת אותה. חזק. מוחצת אותה והייתי מרגישה את הדמעות שלה, מטפטפות לי על הכתף. ואחרי מספר שעות היא הייתה נרגעת. היא התאבדה במצב כזה. כשהיא צנחה. ואני לא הייתי שם כדי לדאוג לה. הייתי בחו"ל. אני מרגישה אשמה, על זה שלא עזרתי לה. אולי אם הייתי שם, היא הייתה עכשיו מדברת איתי, צוחקת איתי, מלטפת חתול. באותם מקרים של הצניחות שלה, היא הייתה יושבת על אדן החלון, של הבית הפרטי שלה, מותחת את אצבעותיה ונוגעת בעליי העץ הסמוך לחלונה. היא מתה כשהיא נפלה מאותו חלון. כשהיא הייתה מגיעה לאותם המצבים, אמה, ג'נה, הייתה פותחת את דלת חדרה בשקט ומתקשרת אליי. היא פחדה שהיא תבהיל את בתה, ואלה תיפול. אז הייתי רצה אל ביתה של אלה, הבית השכן, עולה בגרם המדרגות, ומתקרבת לאלה באיטיות. אז הייתי לוחשת באוזנה דבר מה או אחר והיא הייתה מתיישבת על מיטתה. באותם רגעים הלב שלי היה פועם בקצב לא נורמלי. מפחד. באותה פעם, ג'נה התקשרה אליי. האייפון שלי היה על השתק. לא שמעתי. שעה לאחר מכן היא נפלה מהחלון. אלה גרייס נולדה בחמישי באפריל 1999 ומתה בתאריך ה9 במרץ 2014. יהי זכרה ברוך. טנשי.