ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר טוב

---

בעבודה שלי, אחרי שמנקים הכל, בסוף יש שם כמה מחשבים וכמה כרטיסים וכמה חוטים שמחברים ביניהם וכשמעלים את המתח או מפעילים את הסוללה קורה משהו. כשאנחנו מסיימים להכין מערכת יש סדרת בדיקות שעושים לה כדי לוודא שמה שקורה זה מה שהתכוונו שיקרה. ולפעמים זה לא מצליח. לפעמים מפעילים בדיקה ויש איזו תוצאה שלא צפינו ובדרך כלל יש מישהו שאומר "משום מה זה לא עובד". וה"משום מה" הזה תמיד הצחיק אותי. כי במערכות כאלה שיש בהן בעיקר אלקטרוניקה, זה תמיד משום שטעינו ואמרנו להן לעשות את מה שלא התכוונו שיעשו. ויש משהו מאד נוח בזה שאתה יודע שאם התוצאה בסדר סימן שעשית מה שצריך ואם היא לא, בסך הכל צריך למצוא את השגיאה ולתקן אותה.

לאמא שלי היתה תפיסה כזאת גם ביחס לחיים. אם לא תבדוק את השיעורים של הילדים שלך ולא תזכיר להם אותם הם יקחו עליהם אחריות. או, אחרי גיל מסויים, נגיד 4, אין שום צורך להזכיר לילדים שלך כללי היגיינה וודאי לא לעזור להם להתרחץ. ככה הם ילמדו לעשות את זה לבד. או, כדי שלא יהיו פרזיטים ילדים צריכים להיות שותפים לתחזוקת הבית ולכן הם צריכים לשטוף את הרצפה ואת הכלים ולנקות את האבק ולזרוק את הזבל וללכת לסופר.

מתוך ארבעה ילדים שיש לאמא שלי אחת לא עשתה כמעט אף פעם שיעורים. שלושה כן, אם כי לא בהקפדה יתרה. שניים הקפידו על רחצה וצחצוח שיניים. שניים מתקשים בחלק מזה עד היום. לשלושה יש בית מסודר פחות או יותר. לאחת לא. אני לא באמת יודעת, אבל נדמה לי שיש אלף דרכים שונות להגיע לסטטיסטיקה הזאת.

הספר הזה הוא ספר זכרונות. מי שכתבה אותו ותיארה בו את הילדות שלה היא אישה נחושה ועצמאית, חכמה, חרוצה, מפוכחת מאד ויש לה גם חוש הומור והיא לא נוטרת טינה. מישהי שהייתי שמחה אם היתה על ידי כשהייתי צריכה מישהו להישען עליו. בקלות הייתי סומכת עליה. הצליח להורים שלה. מה הם עשו בשביל זה? הו, זאת כבר שאלה מאד מאד לא פשוטה.

ג'אנט וולס היא אחת מארבעה ילדים של זוג אנשים אנטי מימסדיים שחיו חיי נדודים נטולי אמצעים ברחבי ארה"ב. הם אנשים בעלי כישורים, אבל עם סדרי עדיפויות שקצת קשה להבין ועם התמכרויות שקצת קשה להם לשלוט בהן. זו לא משפחה מפורקת. יש שם אהבה ולכידות משפחתית. יש יצירתיות ודמיון והרחבת דעת. מה שללא ספק חסר שם זה מבוגר אחראי. בכלל אחריות. וגם גג ואוכל ובגדים ושירותים מתפקדים. התפקיד של לדאוג לכל הדברים האלה פנוי ומי שרוצה מוזמן לנסות ולהחזיק בו. יש פה חיים שהחלק הפיסי שלהם נתמך במנטרה שמה שלא הורג אותך מחשל אותך. אני הרגשתי כאילו מישהו מתאר בפני ניסוי ורק קיוויתי כל הזמן שהניסוי יצליח.

ומעבר למשפחה הגרעינית יש גם סבים וסבתות, שנקודת המבט של חלקם מעניינת לא פחות. העניין של לראות את האנשים שאתה אוהב חיים חיים שאתה לא מסוגל להבין ואין לך שום יכולת לעזור להם כיוון שהם לא מעוניינים להיעזר בך וכל העזרה שלך תתועל לאותו המקום שאתה חושב שמוביל לאסון, מעורר תחושה של הזדהות ושל חוסר אונים.

מה שעושה את הספר הזה לטוב בעיני זו העובדה שהיא לא מנסה לטעון שום טענה. היא פשוט מתארת מציאות והמציאות שלה מורכבת ומלאת ניואנסים והיא צפויה לעיתים ואקראית לעיתים ומעוררת הרבה מאד שאלות ולא עונה על אף אחת מהן.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי