ביקורת ספרותית על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי מאת ג'אנט וולס
ספר מעולה

---

יצר הסקרנות גבר עלי אחרי שקראתי באחד ממאמרי הספרות, שהספר "טירת הזכוכית" של העיתונאית ג'אנט וולס נמצא למעלה משש שנים, ברשימות רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס". לאחר שסיימתי לקרוא הבנתי למה.
הסיפור מתחיל בסצנה לא נחמדה כלל וכלל שמוכרת גם לנו מסרטים, מהטלביזיה ומהעיתונות.... הכותבת ג'אנט וולס נוסעת במונית בדרכה למסיבה, כאשר היא רואה מעבר לשמשת המונית, אישה שנוברת במכולות אשפה. האינסטינקט המידי שלה היה להשפיל את ראשה כדי שלא תזוהה. מי זו אותה אישה?
אימא של ג'אנט וולס.
הרגשתי כמו במסך קולנוע חצוי לשניים כשקראתי את השורות הללו. בתמונה אחת הבת עונדת פנינים ומתגוררת בפארק אווניו בשעה, שהוריה עוסקים בשמירה על חום גופם ונוברים במכולות אשפה.
הסיפור סובב סביב משפחת וולס המונה הורים וארבעה ילדים. רקס וולס-האב, רוז-מרי- האם, בריאן – האח, ושתי אחיותיה לורי ומורין.
האבא-מכור לטיפה המרה וטובע בים של אלכוהול, ללא מקור פרנסה ועובד בעבודות מזדמנות, ועד שכבר הוא מתמקם בעבודה כלשהי, הוא מפוטר עקב התנהגותו או הפה הגדול שלו. היו לו ידי זהב והוא אהב לקרוא ספרים בנושאים העוסקים במתמטיקה ולוגריתמים, פיזיקה והיסטוריה. הפנטזיה שלו: לבנות טירת זכוכית למשפחתו.
האם-אומנית. לפחות כך רוז מרי חשבה ונגררה אחר החלום של בעלה-רקס. היא קתולית עם דעות משלה ותעודת הוראה. כשהיא כבר מצאה עבודה כמורה, סירבה לקום לעבודה ואפילו הילדים נאלצו לגרור אותה מהמיטה.
הילדות של ג'אנט מעוררת חמלה כמעט לאורכו של כל הסיפור. הוריה עברו ממקום למקום ולא היה להם אף פעם דירה משלהם. גם כשכרו דירה/צריף/בקתה נאלצו לברוח ממנה כי לא עמדו בתשלומים. הילדים שיחקו בפחי שתייה, ונהננו ממשחקים בתוך מכולות אשפה. לכל ילד לא הייתה מיטה, אלא קרטון ששם הוא ישן והעביר את הלילה. הבית תמיד היה מלוכלך, לא מסודר והכיל את כל גן החיות של הזוחלים למיניהם, חולדות, עכברים, תיקנים.... ועוד... אתם מתארים לעצמכם נכון?
המוטו בבית היה שכל מה שלא הורג מחשל. באחד הימים ג'אנט נפצעה ממסמר חלוד כשיחקה בתוך מכולות האשפה. למרות שבמקרה כזה ג'אניט הייתה צריכה לקבל עזרה רפואית וזריקת אנטי-טטנוס, האם ניקתה את הפצע ושילחה את ג'אנט להמשיך לשחק.
ציטוט מדברי האם עמוד 72: "זה שום דבר, רק פצע שטחי", הכריזה אמא לאחר שבחנה את החתך העמוק. ומה האם חשבה? "בימינו אנשים רצים לבית חולים בגלל כל שריטה קטנה", הוסיפה. "אנחנו הופכים לעם של רכרוכיים." במשפחה הזו לא היה מקום לפינוקים.
דמי כיס? מי חשב על זה. הילדים לא קיבלו דמי כיס. כשהיו צריכים כסף הם ליקטו פחי בירה ובקבוקים ותמורת שני סנט היו מוכרים אותם. בנוסף לבקבוקים ופחי השתייה הם לא דילגו על מכירה של מתכות ונחושת. לאחר שאספו מספיק כסף הם הלכו לקנות לעצמם דברי מתיקה.
אוכל-אין. האוכל היה מקופסאות שימורים שכבר העלו חלודה, שעועית מנומרת שאכלו ממנה שבוע ימים וזה נחשב לדליקטס, כי אם לא היה שעועית, או פופקורן עם הרבה מלח בשביל היוד שבריא לגוף– אז היו אוכלים אוכל של חתולים. באחד המקרים האם הצליחה להשיג קותלי חזיר אבל הם היו רווים ברימות. כאשר פנתה ג'אנט לאם והעירה על הרימות אז מה הייתה התשובה? ציטוט מעמוד 193: "אל תהיי כל כך בררנית" ... "פשוט תחתכי מזה את החלקים עם הרימות. בפנים זה בסדר".
רק מלדמיין את התמונה הזו של רימות על בשר מעוררת בי קבס.
מקלחת? הצחקתם אותם... ילדי משפחת וולס התקלחו מתחת לברזים מטפטפים או פעם בשבוע אצל הסבתא.
חימום בחורף- מה עושים? הולכים לאחת הספריות להתחמם. ומה האם חשבה? "מזג האוויר הקר הוא טוב בשבילכם", "הוא הורג את החיידקים".
בגדים-הילדים לבשו סמרטוטים או במקרה הטוב בגדים מחנות יד שנייה. הם לא קיבלו מתנות בחג המולד. במקום מתנות לקח האב את הילדים למדבר בלילה וביקש מכל ילד לבחור כוכב מתנה. באחד "הימים הטובים" של המשפחה לקח האב את המשפחה לביקור בגן החיות. האב הכניס את הילדים לכלוב של הברדלס ונתן לג'אנט ללטף את הברדלס. המבקרים הבינו שמדובר כנראה באב שיכור, לא נורמאלי ולחששו שהם חבורת פרחחים מטונפים. ג'אנט חשבה לעצמה באותה סיטואציה "למי היה אכפת מה הם חושבים? את היד שלהם אף פעם לא ליקק שום ברדלס".
הסביבה לא חיבקה את הילדים הללו... ציטוט מעמוד 194: "כשהתחלתי ללמוד בכיתה ו', לעגו הילדים לבריאן ולי כי היינו כחושים כל כך. הם קראו לי רגלי עכביש, שלד, מקל בית שימוש, קרש, תחת רזה, שעועית וג'ירפה, ואמרו שאוכל להישאר יבשה בגשם אם אעמוד מתחת לחוט טלפון".
במקום לקבל תמיכה מהאם כשהותקפה מינית האם אמרה:... ציטוט מעמוד 206: "היא אמרה שתקיפה מינית היא פשע תלוי-תפישה. "אם את לא חושבת שנפגעת, אז לא נפגעת", אמרה. "כל כך הרבה נשים עושות עניין גדול מהדברים האלה, אבל זה קטן עלייך". היא חזרה אל התשבץ שלה".
האב כמעט ולא היה בבית כך שכל החינוך של הילדים הוטל על האם. כשהילדים שאלו את האם איפה אבא? היא אמרה לילדיה שאבא מסתובב מוצא אוכל ומחפש עבודה.
כאשר בכל זאת האב היה בבית גם לו היו משפטי עידוד ואומץ... ציטוט מעמוד 253: "לעזאזל , את נמצאת במירוץ סוסים, אבל את חושבת כמו כבשה, " אמר אבא. "כבשים לא זוכות במירוצי סוסים". לא בטוח שמשפט כזה ימריץ ילד בימינו או בכלל.
במסעות ובמעברים מקום למקום, הילדים ישנו במושב האחורי של איזה מכונית טרנטה שההורים "סחבו", בתנאים לא תנאים ובגיל בוגר הוטרדו מינית. באחד המקרים האב לוקח את ג'אנט עימו לבר, כדי שחברו יתעסק עם ביתו ובנתיים הוא יצליח לגרוף כסף ממשחק הסנוקר לטיפה המרה.
כאשר בכל זאת מגיע לבקר נציג מלשכת הרווחה בביתם, ג'אנט עומדת על דעתה ובנעיצת עיניים בטוחה אומרת לפקיד: "אף אחד לא מזניח אותנו".
למרות כל הקשיים והסגפנות, המשפחה העמידה פנים שהחיים הם הרפתקה ארוכה ומשעשעת, תוך כדי נטיעת ההרגשה הזו אצל ילדיהם.
הקורא מלווה את המשפחה במסעה הארוך והמתיש אחר חיים בליתי סבירים. זו משפחה שבכל מקום היא חווה מצוקה ומרדף אין סופי אחר הצורך הראשון במעלה של כל אדם – אוכל.
הסיפור הינו סיפור חיים אוטוביוגרפיים של העיתונאית ג'אנט וולס וסוג של סגירת חשבון עם הוריה. אב אלכוהוליסט שגרר משפחה שלמה אחר חלומותיו, ואם שהרעיבה את ילדיה למרות שבאמתחתה לא מעט דולרים. אגב, רוז-מרי הייתה מכורה לשוקולד ולא היססה לאכול שוקולד מתחת לשמיכה בעוד ילדיה רעבים ללחם.
החיים בצל ההורים הללו אפשרו לילדים לקבל החלטות לבד ללא יד בוגרת ומכוונת וכך היה. הם התבגרו בעל כורחם.
האימא הזו הייתה אימא מאוד שלווה- היא אף פעם לא כעסה, לא התרגזה וגם לא התרגשה שילדיה נפצעו או נפגעו.
ג'אנט גדלה בבית שהדמות הדומיננטית היה האב. למרות התנהגותו המשפילה והלא אמינה, האב זוכה מג'אנט להמון חמלה, סליחה והבנה.
גם כשההורים הגיעו לניו-יורק הם המשיכו באותו קו... ציטוט עמוד 285: אמא הסבירה שהם עסוקים בהכרת מנהגי המקום. הם ביקרו בכמה בתי-תמחוי וערכו טעימות, והיו כאלה שהיו חביבים עליהם במיוחד. הם ידעו באילו כנסיות מחלקים כריכים ומתי. הם גילו את הספריות הציבוריות עם בתי השימוש הטובים, שבהם אפשר ממש להתרחץ – "אנחנו מתרחצים למעלה ולמטה, אבל אנחנו אף פעם לא מתרחצים מלמעלה עד למטה," כך ניסחה את זה אמא –לצחצח שיניים ולהתגלח. הם הוציאו עיתונים מפחי אשפה וחיפשו אירועים שהכניסה אליהם בחינם. הם הלכו למופעים ולהצגות ולקונצרטים בגנים הציבוריים, האזינו לרביעיות מיתרים ולרסיטלים לפסנתר באולמות הכניסה של בנייני משרדים, השתתפו בהקרנות סרטים וביקרו במוזיאונים... הם ישנו על ספסלים בגנים או בין השיחים שלאורך השבילים בגנים הציבוריים. לפעמים היה שוטר מעיר אותם ואומר להם להסתלק אז הם היו מוצאים להם מקום אחר לישון בו. בשעות היום הם נהגו להסתיר את המצעים שלהם בין השיחים"....
משפחת וולס חיה כך למרות שלאם המשפחה יש כסף... ולמה היא חיה כך? ציטוט מעמוד 289: "אני שומרת אותו ליום סגריר". "אמא, יורד גשם זלעפות". "זה רק זרזיף," אמרה. "עלולים להגיע מונסונים!" היא לגמה מן התה שלה. "בדרך כלל בסוף הכל בא על מקומו בשלום".
כך האימא חשבה ושום דבר לא הזיז אותה מקו המחשבה הזה גם לא החיים בזבל.
קשה להסיר את הספר הנוכחי מהיד. הוא זורם, מרתק, מעניין, קולח ומעורר שאלות רבות. לי הוא הכאיב ועורר הרבה רגשות חמלה ולא פעם תפסתי את עצמי עם לחלוחית קלה בעיניי.
אני חושבת שאם הורים היו צריכים לקבל רישיון כדי ללדת צאצאים – ההורים הללו לא היו עוברים אפילו תיאוריה.
ממליצה בחום מצפים לכם 320 עמודים מרתקים ומעניינים.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על טירת הזכוכית - סיפור אמיתי