ביקורת ספרותית על בלאק סוון גרין מאת דיוויד מיטשל / מיטצ'ל
ספר מעולה

---

לפני בערך חודש וחצי העברתי לחניכות שלי פעולה על ביטחון עצמי. בסוף הפעולה, הייתי צריכה להעביר דיון על ביטחון עצמי ומה התכונה הזאת אומרת.
כן בטח. נסו אתם לעשות את זה עם חבורה של 11 בנות טרוריסטיות בכיתה ה'. למענכם ולמען הביקורת הזאת (ולא ממש למעני) אנסה לשחזר את הדיון הזה. (דיון? כן בטח.)
אני: טוב, מי זוכרת מה הנושא של הפעולה? לא, לא השיער שלי. כן, ביטחון עצמי. מה התכונה הזאת אומרת, לדעתכם?
חניכה1: אני יכולה ללכת לעשות פיפי?
אני: בלב: אלוהים אדירים. מי חינך אותם? במציאות: לא, זאת גינה ציבורית וכולם עוברים פה פעולות עכשיו.
חניכה1: אבל אני ממש חייבת!
אני: אני אקח אותך לשבט אחרי שהפעולה תסתיים, שזה עוד עשר דקות (תודה לאל). טוב, אז איפה היינו? מה זה אומר להיות לא בטוח בעצמך?
החניכה האהובה עלי1: זה אומר לחשוב שאתה לא טוב ולדבר חלש ובשקט.
חניכה3: זה אומר שצריך לא לצחוק על אנשים, גם אם הם משקפופרים ומגושרים.
אני: @______________@. טוב, כן, גם זה.
חניכה4: אני צריכה ללכת לחוג! הפעולה נגמרה לפני חמש דקות!
אני: כן, אבל..
חניכה 4: *קמה וצורחת* את לא תגידי לי מה לעשות!!! את לא מחליטה עלי!!! לא אכפת לי מביטחון עצמי!!!! חצופה!!! אני צריכה ללכת ל-ח-ו-ג-!-!-! אמא שלי תדבר איתך בפלאפון ותוציא אותך מהצופים ותביא לנו מדריכה אחרת!!! יש לי חוג!!!!!!!
אני: *רוצה להתאבד*
כשאתם שולחים את הילדים שלכם לצופים, בבקשה תוודאו שאני לא המדריכה שלהם.


וביטחון עצמי היא אכן תכונה נדרשת, כשאתה בן 13, בתיכון, בעיירה מלאה דעות קדומות וגזעניות ואנשים שמכירים אחד את סיפורו של השני ורכילויות שנפוצות בין רגע, ובין כל הבלגן הזה, של בריונים ואנשים חדשים וסיכסוכים במשפחה צריך להצליח לשרוד את 'שנות הילדות הנהדרות' שכל מבוגר היה חוזר אליהן בלי היסוס. אבל ביטחון עצמי, כמובן, לא מספיק. במיוחד שאתה נער מגמגם שעושה הכל כדי שלא יגלו את זה, אתה חייב לדעת גם מה מותר להגיד ומה אוסר, מה נחשב 'הומואי' ומה בסדר, עם מי מותר לך להסתובב ומה מותר שיקרה לך ומה בשום פנים ואפן אתה לא יכול לעשות, לפחות לא בציבור. איזה מילים כבר עבר זמנן ואיזה מילים עוד מותרות לשימוש, מה אפשר לשאול, או שעדיף כבר להישאר בחוסר ידיעה ובלי הסכנה שמא יצחקו עליך על שאלתך.

צעד צעד, בזהירות, בהומור ובחן רב- מיטצ'ל מצעיד את הגיבור שלו בשבילים המסובכים של הגיל המפוקפק הזה. במה נכון ומה לא, וכיצד אפשר לשרוד את השנים האלה. הוא מפגיש אותו עם כל הדילמות, ההרהורים, הרצונות. הוא מזמין אותנו לטעום מהחששות ומהפחדים הכי עמוקים של הגיבור. מעולם עוד לא פגשתי ספר שפוגע ומדייק בכל כך הרבה מהתחושות שלי, שמתאר את המצבים בו אני נמצאת, ואנשים סביבי נמצאים, בדיוק רב כל כך. בהמון רגש מיטצ'ל כותב את הספר שלו. הוא לא משלה את עצמו שהגיל הזה, זה זה הגיל בו כל הדברים הנפלאים מתרחשים. חלקם, אולי. אבל לא רק. אלא מלא סכנות, וגם אם מבוגרים יצחקו ויגידו: זה יעבור. מחר כולם ישכחו מזה. הם לא יכולים, לפחות חלקם, להבין עד כמה מילה אחת של מישהו יכולה לשבש ולמוטט את עולמם. והמבוגר הזה שכתב את הספר, הוא הכי דומה לנער שיצא לי לקרוא.
לא קשה להיעלם בחברה כל כך תובענית, מי כמוני יודעת. לא קשה להפוך לבלתי נראה בתקופות האלה, בהן כל פסיעה יכולה להוביל אותך למקום שונה לחלוטין. עם מי להתחבר ועם מי לא, ומה מותר או אסור לי לדעת. איך אתה יכול לגרום לאנשים לאהוב אותך, איך אתה יכול לדבר עם אנשים בטבעיות, כשלאחרים הדבר בא כל כך בקלות. מה אתה יכול לעשות כדי לחשוף את עצמך, איך אתה יכול לגרום לאנשים להבחין בך, איך אתה יכול להראות את הייחוד שלך בין כל כך הרבה אנשים שנראים לך דומים, ונורא אותו דבר, ואתה בסך הכל בדיוק כמוהם.

הספר נכתב כספר למבוגרים, והוא אכן ראוי לתואר הזה. נכתב לאנשים בעלי פרספקטיבה עמוקה וארוכה משלי וידע רחב הרבה יותר. אבל לא רק למבוגרים, שנועד להזכיר להם מה באמת קורה בשנים האלה שאליהן כל כך היו רוצים לחזור, שנות ההתבגרות שלנו, שמעצבות את אישיותנו לטוב ולרע- אלא גם לאנשים כמוני- נערים ונערות שמחפשים סיפור שמספר עליהם.

אני רק אסיים ואומר- ואני באמת מקווה ששיכנעתי אתכם, בביקורת הלא ארוכה הזאת- לקחת את הספר ליד- שמזמן לא פגשתי ספר שמכיל כל כך הרבה ממני, ואוסף לתוכו כל כך הרבה חלקים שלי. ספר כזה מרגש, מקסים, מטלטל, מדויק, שובה לב, חזק, כואב ומצחיק בו זמנית. ספר שנוגע בחלקים הכי רגישים שלנו כבני אדם, קורע את הלב ומחבר אותו בחזרה. ספר שאוסף אותי ואת כל האנשים הקרובים אלי ואת המציאות המוכרת לי; שמתרגם אותה למילים כתובות, ואני שונאת להשתמש במטפורה הזאת- כי זה כל כך דביק- אבל פורט על כל מיתר בלב, ומהווה כזה מקור ענק להזדהות איתו.

ותודה ענקית לאלון- שבזכות ביקורתו השאלתי את הספר מהסיפריה. נכון, בהתחלה הוא לא היה שם, והיו צריכים להזמין אותו, ועברה שנה מאז, ושכחתי מזה, ופתאום ראיתי אותו על המדף והשאלתי, ונכון שהייתי צריכה לשלם קנס של עשרים שקל על האיחור הקודם, אבל זה בהחלט היה שווה את זה. אולי שווה לתת לחניכות שלי, לפני שהן יזרקו אותו לפח אשפה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על בלאק סוון גרין