****
זהו. נגמר. עוד כואב לי החזה. אני עדיין מנסה להירגע מהספר המופלא, המופתי, המרגש עד זוב דם, המטלטל והעוצמתי הזה. לא זוכר מתי נשנקתי לאחרונה מקריאת ספר. כי הוא כל כך חזק, כל כך מדוייק, כל כך מלא אמת וחמלה ואור, שאין, אין דברים כאלה. אין.
לפני כמה שנים גילה לי מנכ"ל משרד פרסום כלשהו את הדבר העיקרי שאסור לפרסומאי לעשות כשהוא מנסה לשווק משהו לילדים. קוראים לזה "WIWAK", וזה ראשי תיבות של "when I was a kid". זו טעות מרה לחשוב מה אהבת, או רצית, כשהיית ילד. זה לא מועיל, זה רק מטעה. כי אין לך מושג קלוש. כי ברגע שחצית את הסף הבלתי נראה הזה לעולם המבוגרים, הכול נשכח, מתעמעם ונזנח.
דיוויד מיטצ'ל נכנס כנראה למכונת זמן ששיגרה אותו לתוך עצמו, כשהיה נער בן שלוש עשרה בתחילת שנות השמונים. אין לי הסבר אחר. אחרת אי אפשר להיזכר בתקופה הזאת, עמוסת המחשבות והתהיות, הבלבול, המבוכה והדואליות המייסרת של להיות ילד ומבוגר בו זמנית, ובעת ובעונה אחת לא להיות אף אחד מהם.
בלי פירוטכניקה, בלי התחנחנות, אבל עם הומור מר, כאב ורגישות נאיבית שרק ילד בן שלוש עשרה יכול לייצר, מצליח מיטצ'ל לעשות את מה שכל כך הרבה אנשים מוכשרים ניסו לעשות ובעיניי נכשלו כישלון חרוץ. אני קורא את "מישהו לרוץ איתו" או את "יש ילדים זיג זג" של גרוסמן והם פשוט מגוחכים בעיניי, כמו אבא שאומר לחברים של הבן שלו שהם נראים "גזעיים!", או מבוגר שמנסה להיכנס בדוחק למכנסיים קצרים במידה 12 וחושב שזה מתאים לו בול. רואים את זה. מרגישים את זה בכל מילה, בכל משפט. אפשר לקרוא את הספרים האלה, אבל ברגע שיש בהם יומרה להיות אותנטיים, תחושת הרמייה (שלפחות אני חש) היא אבסולוטית. גם אלזה מורנטה כתבה נהדר על ילדים וגם עמוס עוז ועוד ועוד (באמת שאין לי חשק לחשוב על זה עכשיו), אבל יש תחושה שהם לא מתכחשים לכך שהם כותבים כמבוגרים, עם נסיון ויכולת ופרספקטיבה. מיטצ'ל כתב את העבר מבלי לדעת את העתיד, וכך כל פסיעה מביאה אותנו לעוד מקום מצמרר, שמוכר לנו, כקוראים, כל כך, אבל הוא קרקע בתולה לגיבור הספר. בגלל הפער הזה בין מה שאנחנו "יודעים" למה שהוא יודע, "בלאק סוואן גרין" הוא יצירת מופת.
ג'ייסון טיילור הוא נער מתבגר שגדל באיזו עיירת שיט-הול באנגליה ("בלאק סוואן גרין" - שלמרות שמה, אין בה אפילו ברבורים), בשנת 1982. יש לו אמא ואבא ואחות גדולה שמכנה אותו "יצור". הוא אוהב משחקי ווידאו כמו "ספייס אינויידרז" ו"אסטרואידים". הוא כמה לחברת בנות ויודע בוודאות שלעולם לא יהיה מסוגל לגשת לאחת, או מה עושים איתה. יותר מהכול, הוא צועד בהססנות בשדה המוקשים הנוראי והמורכב אין קץ של גיל ההתבגרות, שרובנו כבר שכח מזמן, שבו אין כמעט דרך לדעת איזו פסיעה תוביל אותך למקובלות חברתית נכספת ואיזו תדרדר אותך לעמדת שק החבטות של כולם, לנצח. אם זה הומואי להגיד "מגניב", או "קול" לגרד עם הזרת את הלחי, או ללכת עם קיסם בפה. אם זה טוב או רע ללבוש גרביים לבנים, לאהוב סוכריות או ללכת לסרט עם אמא (רמז: לא טוב. הומואי. חיי חרפה והתעללות).
את כל אלה מנסה ג'ייסון טיילור לצלוח, כשנקודת הפתיחה שלו לא מוצלחת במיוחד. ילדים בריונים נוהגים להיטפל אליו, נישואי הוריו מתפרקים ללא ידיעתו הישירה (והוא חושש לומר מילה שמא בעטייה יתחילו בריב מחודש), ומעל כל אלה - הוא מגמגם.
אני לא חושב שיש תכונה אחת שהיא יותר נלעגת בעיניהם של ילדים מאשר גמגום. היא נשק בלתי מתכלה. ג'ייסון מלא אימה שהפגם יתגלה, ומפתח מגוון שיטות להסתיר את הגמגום. אבל כולנו יודעים שזה לא מצליח אף פעם.
מקריאת הביקורת עד כה נראה שמדובר בספר מדכא במיוחד. אז ככה, שזאת בדיוק גדולתו. הוא בדיוק ההיפך ממדכא. הספר מאפשר לנו חוויית קריאה מלאה בהומור, וממלא אותנו בתחושה הנפלאה המתלווה ליכולת לראות את הקומדיה שבטרגדיה, ואת היופי הנשגב שבוקע לעתים מהמקומות האפלים ביותר.
ההבנה שלי שזה ספר מופלא פיעמה בי כבר בתחילת הספר, כשג'ייסון נופל כשהוא מחליק על אגם קפוא וסופג חבטה מצמיתה בקרסולו: "לרגע יכולתי רק לשכב שם, מתענג על הכאב העל-טבעי. אפילו ג'יאנט הייסטאקס (מתאבק) היה מייבב". דווקא להתענג על הכאב. להתענג עליו. זו בעיניי גדולה של סופר.
יש אינספור פנינים דומות בספר. כאלה שמניחות לך לעצור לרגע, ולהתענג על הכאב שהן גורמות לך. כשהוא מתאר את יחסיו המורכבים עם אביו, את ההתמודדות שלו עם נערים בריונים ועם נערות שהוא פוגש במקרה, ובמיוחד כשהוא עושה את כל הדברים הלא-נכונים האלה, שכולנו עושים כשאנחנו בגיל הזה. מתחשק לך ללחוש לאזנו... בעצם, מה הייתי באמת לוחש לאזנו? מה הייתי אני לוחש לאזני בן השלוש-עשרה התמים, המטופש, הכסיל והרגיש שהייתי אני? ממה הייתי מזהיר את עצמי? מאילו מהמורות במורד הכביש? על מה להילחם, על מה להתגבר, ממה להתעלם, עם מי להתחבר, איך לא להתייאש, כמה חזק לאהוב, כמה קשה לראות, למה להאמין, למי להתפתות...
ורוב הסיכויים שהייתי נשאר ללא מילים. הייתי נותן לו, לנער הזה, עם הפלומה הדקיקה על שפתו העליונה. שיחיה, ככה. בלי לדעת. לטעות. לתעות. בסוף יהיה בסדר.
****