ביקורת ספרותית על מרד הנפילים (כרכים א'+ב') מאת איין ראנד
ספר טוב

---

בכל פעם שאני נדרשת לשלם יותר ויותר מיסים ויודעת ששוב הכסף שלי יושקע במטרות שנוגדות את השקפת עולמי אני נזכרת בספר הזה. כל כך מתחשק לי לפעמים לעזוב הכל, ללכת אחרי ג'ון גארט לעמק גאלט ולא לתת למנוולים שעושקים אותי אפילו שקל אחד. הבעיה היא שגאלט וחבורתו היו מסלקים אותי מקסימום אחרי שבוע, ואם לא, סביר שאני הייתי בורחת משם. קודם כל אני לא מעשנת, וזה לבדו הוא חיסרון חמור בעיני ראנד. בתמונת העולם הדיכוטומית שהיא בוראת כל הטובים יפים חטובים ומעשנים. בעיקר מעשנים, והרבה. מעבר לזה, העבודה שלי לא יצרנית. אי אפשר למדוד אותה בתוצרים מיידיים שמשפרים את מצב האנושות מהיום להיום. אני לא בונה מסילות רכבת, אני לא אדריכלית. אפילו כשעבדתי בהיי-טק בכתיבת אלגורתמים זה היה מעשי מדי לטעמי. ובעיקר – אני כבר לא בת שש-עשרה ואפילו לא בת עשרים ושש. ממרומי גילי, כשאני נתקלת בהשקפת עולם שהיא כל כך חד מימדית, כל כך בטוחה בצידקתה ומשוכנעת שיש בידה פתרון לכל הבעיות, אני בורחת ממנה כמו מאש.

למרות כל מה שכתבתי כאן אני עדיין זוכרת את הקסם שהילך עלי הספר כשקראתי אותו לראשונה. הייתי בת חמש עשרה, בדשא של דודה אסתי בקיבוץ, באמצע מפגש משפחתי משעמם שנכפה עלי. בתור "ילדה טובה" שלא מעזה להתחצף הדבר הנועז ביותר שהעלתי בדעתי לעשות הוא לקרוא את הספר הזה דווקא שם, כעין תיגר על התנועה הקיבוצית כולה. אלא שהמרד שלי לא היה מרד הנפילים. אף אחד לא התרגש מזה ששוב הילדה יושבת בצד וקוראת, כך שאף אחד לא עצר אפילו להסתכל בכריכה האחורית כדי להבחין שאני קוראת "חומר אסור". כך נגדע המרד שלי בעודו באיבו ללא שום התעניינות מצד חברי הקיבוץ. אבל אותה קריאה שהתחילה כמרד הפכה להתרגשות עמוקה. אין ספק שראנד סחפה אותי. כל כך קל להאמין שאפשר פשוט לעזוב את העולם הישן, להשאיר מאחורינו את הרעים, ולברוא עולם חדש וצודק. ראנד מטיפה למרד אבל המרד שלה הוא לא אלים. היא לא רוצה לטבוח ברעים, רק להשאיר אותם לנפשם להתמודד לבדם עם כל הרע שחוללו. כל כך קל להזדהות עם זה, לחלום על זה.

מאז אותה קריאה ראשונה עברו יותר משני עשורים. גדלתי קצת, לטוב ולרע. אני עדיין מזדהה עם הפנטזיה, אבל יודעת שזו פנטזיה שאינה ניתנת למימוש. אולי כי אני כבר זקנה מכדי לשנות את העולם, אולי כי באמת זה קשה הרבה יותר ממה שנראה לי בגיל חמש-עשרה. אני כבר יודעת שהעולם אינו נחלק לטובים ורעים. בכל אחד מאיתנו יש מזיגה של הכל ורק המינון הוא זה שמשתנה. גם תפיסת העולם שלי הזדקנה איתי. אני עדיין לא מאמינה בעקרונות הקיבוץ אבל גם לא בקפיטליזם מוחלט. לא כולם יכולים להשתכר למחייתם ולא כל מי שלא עובד הוא טפיל חברתי. אם כל העובדים היצרנים של ראנד יברחו לעמק גאלט לא יהיה מי שיטפל באלו שלא שפר עליהם גורלם והם באמת זקוקים לעזרה ומגיע להם.

ונקודה אחרונה למחשבה. ראנד נולדה ב-1905 בסנט פטרסבורג, רוסיה. היא עברה לארצות הברית ב-1926. חשבון פשוט מראה שנעוריה של ראנד עברו בצל המהפיכה הקומוניסטית. היא הייתה עדה מיד ראשונה לשבר החלום הזה ולעוולות הנוראיות שהוא גרם. הסטוריה אישית כזו אין ספק שמעצבת את נפשו של האדם. אני סבורה שבתנאים הללו היא לא היתה יכולה לחשוב אחרת על הקפיטליזם. אילו היא היתה חייה כיום אולי היתה לה הזדמנות לגבש דעה מורכבת יותר.

"מרד הנפילים" הוא ספר שממש כדאי לקרוא בפעם הראשונה לפני גיל עשרים. אחר כך אפשר תמיד לחזור אליו בנוסטלגיה ולפנטז.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על מרד הנפילים (כרכים א'+ב')