ביקורת ספרותית על מרד הנפילים (כרכים א'+ב') מאת איין ראנד
ספר מעולה

---

לפני כחודש גזרתי על עצמי נתק מחבר אהוב שהכרתי מעל דפי אתר סימניה.
קרוב לשנתיים המילה הכתובה, בכל צורותיה האלקטרוניות, שימשה לנו צוהר זה לעולמו של זה. חלקנו רעיונות, תובנות, שירים וסתם הגיגים. המילים היו גם המיתרים שתמכו בגשר שהצבנו מעל התהום האידאולוגית הפעורה בינינו. על הגשר הזה ניהלנו הרבה דיונים מרים-מתוקים. מרים, כי המחשבה שהאדם שאתה מוקיר ומעריך בחר בדרך שלדעתך היא טעות איומה מתסכלת וכואבת. מתוקים, כי אף פעם לא בלבלנו בין הטחת דעתנו, נוקבת ככל שתהייה, להטחת עלבונות, וכיבדנו זה את זו. אבל עם הזמן ובמקביל להעמקת הקשר התגבשה בי ההחלטה שאני מוכרחה לשים לו סוף. אומנם אני בטוחה בדרכי, אך הנסיעה בה מחייבת תדלוק תמידי. מבחינה זו הידידות שלנו הייתה כמו נסיעה בארץ חדשה, מרגשת ונטולת תחנות דלק. לא רציתי לחכות ליום שהמנוע שלי יכבה.

***

"סיפורו המדהים של ג'ון גאלט, האדם שאמר שיעצור את מנועי העולם – וכך עשה" (מתוך התקציר). לעומתו ניצבת דאגני טאגרט, מנהלת חברת רכבות חוצת-יבשת, מסרבת להיכנע אל מול עולם מתמוטט שמנועיו דוממים בזה אחר זה. אנשי המעש, התעשיינים והיצרנים, האנשים שנושאים את העולם על כתפיהם, נעלמים בזה אחר זה אל מקום לא ידוע. דאגני נלחמת בתופעה בדרך היחידה שהיא מכירה: עבודה קשה יותר ובלבד שהרכבת תמשיך לנוע, גם אם כולם ירדו מן הפסים. ואז, לאחר שנים של היאבקות עיקשת וזעם הולך וגובר כלפי הגורם האחראי להיעלמויות של טובי המוחות סביבה, כשהכוח היחיד שמחזיק אותה היא האמונה שלעשייתה יש סיכוי לבלום את הדהירה של העולם לקראת אובדנו, האפשרות להסתלק מונחת גם לפתחה.

אף אדם שאפשרות זו ניצבה בפניו עוד לא סירב. זאת משום שהיא ניתנה רק לאנשים שהיה ברור שלא יסרבו. במקרה של דאגני הנסיבות הובילו לכך שהברירה הוצבה בפניה עוד לפני שהייתה בשלה להסכמה. הלבטים היו עצומים. היא נאלצה לבחור בין הדרך שבה האמינה שיש לפעול ושבה הלכה עד כה, לבין האלטרנטיבה שהוצעה לה, ואשר ההשלכה המיידית שלה הייתה וויתור על מפעל חייה המשקשק. בשביל דאגני נטישת הרכבת משולה לכריתת איבר, אולם מה שהחריף את הדילמה הייתה הידיעה שבצד השני מחכה לה גבר שהיא התאהבה בו עד כלות. גבר אשר המתין לה שנים רבות, אך כרך את איחודם בנכונות של דאגני לקחת חלק בחזונו. חזון אשר רק מי שמשוכנע ושלם עמו בכל ליבו מורשה להיות חלק ממנו.

***

למרות השוני בטיב היחסים, רומן לעומת חברות, מצאתי את עצמי מזדהה עם דאגני, ואף עורכת השוואה בין המקרה שלה לשלי. שתינו נקלענו למצב בו היה עלינו לוותר על קשר עם אדם מסוים לו רצינו להישאר נאמנות לעצמנו. ההבדל המהותי הוא שדאגני והגבר שאהבה האמינו באותם ערכים וניהלו את חייהם בכפוף לאותו קוד מוסרי. נקודת המחלוקת שהייתה בעלת פוטנציאל להפריד ביניהם לא נסובה על הערכים עצמם אלא על שאלת היחס לחברה שלא מכירה בהם. מולי, לעומת זאת, ניצב אדם שחייו הם במובנים רבים האנטיתזה לחיי. חבר ויריב, עמית לעימותים, ידיד-נפש אשר רחוק מכל מה שנפשי מבקשת.

***

איין ראנד (יהודייה, אגב) שאבה אותי בצורה טוטלית לעולם שבראה עד שלו הייתי יודעת איך מרגישים כשנוטלים סם קל, כך הייתי מתארת את התחושה. בסיום הקריאה, שארכה כשבועיים, הבנתי מדוע הוא "נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים, וכן לאחד השנויים ביותר במחלוקת" (ויקי). טוענים נגדו שהוא ארוך, קיצוני, שחור-לבן, מיושן, ארוך. כל אלו לא פגמו במאום בהנאה שלי, וודאי שלא האורך. התרחיש המתואר באמת קיצוני, אבל לנוכח אירועי המאה הקודמת, בהחלט לא קיצוני מכדי להתרחש בעולמנו. שחור-לבן, משום שראנד בחרה להציג אידאל. ובמקום לטעון בעד או נגד הפילוסופיה שלה ולחזור על דברי קודמי (אותם קראתי בעניין רב), העדפתי לקחת מהספר תובנות מעניינות, חלקן קשורות לפילוסופיה עצמה, וחלקן תובנות "רגילות" של סופרת המנתחת את יחסיהם התוך והבין-אישיים של גיבוריה בפירוט ובחדות מושחזת. וכשעל שולחן הניתוחים שוכב הטבע האנושי, הספר תמיד יישאר רלוונטי.

***

מרד הנפילים הוא הספר הראשון שסיימתי מאז שהפסקנו לדבר, ואך טבעי שארצה להקדיש אותו לו. לשמחתי, זהו ספר ראוי להקדשה. בעצם, כל מה שרציתי לומר בסקירה הזאת הוא שאתה חסר לי.


הערה טכנית: קראתי בתרגום החדש מ-2012.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על מרד הנפילים (כרכים א'+ב')