פעם הייתי פשוט קוראת. פותחת ספר, חולפת על פני הדפים המקדימים, מתמהמהת שניה על המוטו, אם יש, וחושבת מה הוא בעצם אומר, ממשיכה הלאה להתחלה ונכנסת פנימה.
איזה כיף זה היה.
אחר כך התחלתי לכתוב קצת ומאז אני בוחנת את התכים הנסתרים. את הארכיטקטורה של העלילה, את קווי המתאר של הדמויות ובמיוחד את המילים שנבחרו; מפריעות לי מילים מיותרות ולא מדייקות.
"צד שמאל של החושך" כל כך נקי ומזוקק, עמוק ומרחיק לכת, עד שכמעט ולא היה לי זמן לבחון אותו מכל צדדיו כי נסחפתי פנימה.
איזה כיף זה היה.
אני חושבת שאני קצת מאוהבת באורסולה. אני שולחת הודעות עם ציטוטים מספריה באמצע הקריאה, אני קוראת באנגלית חלקים מהבלוג שלה ואני מתעלמת מחסרונותיה- מכובד הראש, מההתנשאות הקלה, מהנטיה לדבר כמו מורה.
היא עוד מעט בת שמונים וארבע, נשואה לצ'ארלס כבר שישים שנה, וחיה בפורטלנד, אורגון.
יש לה שלושה ילדים, ארבעה נכדים וחתול אשפתות שחור לבן בשם פארד. היא מאוד אוהבת לקבל מכתבים מקוראים אבל לא מבטיחה לענות. היא תשתדל מאוד לענות לכם אם אתם מתחת לגיל עשר. אין לה מזכירה.
לפי התמונות, גם מעצב פנים אין לה ונראה לי שבשיערה הלא צבוע היא מטפלת בשיטה הישנה של סבתא שלי (באדיבות עפרה בורלא אדר ז"ל): "הרטיבי את השיער וסרקי, בעוד השיער לח גזרי פס של סרט דביק שקוף, מה שקורין בלע"ז סקוטש-טייפ, והדביקי על השיער בקו ישר. גזרי יחד עם הסרט. הרווחת עוד דבר: השערות הגזורות לא נכנסות לעיניים ולא מתפזרות על הרצפה."
מתחת לקסדת השיבה מסתתר המוח.
במקום לטבוע בעיניה, כדרכם של מאוהבים, אני טובעת במוחה המפותל, הצלול, החד והמרתק.
בפחות משלוש מאות עמודים אורסולה בוראת מערכת עולמות ומכניסה את הקוראת באופן מעמיק לנבכי הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והמטאורולוגיה של העולם שבו היא מתמקדת- "חורף". עולם קפוא המאוכלס על ידי אנשים שרוב מחזור הירח הם חסרי מגדר, ובימים המעטים בהם יש להם מגדר הוא לא קבוע- "מה שיוצא אני מרוצה".
ההשלכות של העדר המגדר ישירות ועקיפות. אורסולה מתמודדת בדרכים שונות עם תיאור של עולם לא ממוגדר בשפה ממוגדרת (במקרה הזה, האנגלית היא קלילה לעומת שפתנו הממוגדרת מקיר לקיר, אבל עדיין יש בה כינויי גוף ובמהדורה מוקפדת זו קיים דגש על הנושא כי נוסף מאמר של אורסולה על כינויי הגוף וגם סיפור קצר על אותו העולם, מסיפוריה המאוחרים, ההופך את הקערה המגדרית על פיה).
הקוראת עוברת יחד עם גנלי, שליח האקומן (הגורם המתאם בין העולמות האנושיים) המגיע לחורף, מסע פנימי וחיצוני עמוק, בעקבותיו היא עוברת מתחושת זרות קיצונית כלפי חורף ותושביו לתחושת שייכות כמעט מוחלטת.
חורף עצמו מחולק לממלכות עם תרבויות שונות. כאן, בהבחנה בין התרבויות, פורשת אורסולה את משנת הצללים שלה, שמופיעה גם בסדרת "הקוסם מארץ ים". באחת התרבויות של חורף הצל הוא מרכיב משמעותי בזהות ובחיים. בתרבות השנייה ישנה הדחקה מוחלטת של הצל ויש לה מחיר. קשה לקוראת להתעלם מן האלגוריה לנפש האדם, לנפשה שלה.
למרות ההזדהות המיידית של הקוראת עם גנלי (מתוקף העובדה שיש לו מגדר, אם כי שונה משלה) היא שמה לב לשוני המהותי בין המציאות בעולמו הוא, כפי שהוא מתאר אותה, לבין זו שבה אנחנו חיים.
גנלי, ונראה שגם אורסולה, לוקחים את רעיון האבולוציה קדימה לעתיד- המלחמות, הדתות, הפטריוטיות ושיטות הממשל נבחנות על ידם בדיעבד, בעין אנתרופולוגית. לא לחינם יצא לאורסולה שם של אנרכיסטית:
- "היומישטה היו אומרים שייחודו של האדם הוא אלוהיותו."
- "אדוני הארץ, כן. כתות אחרות בעולמות אחרים הגיעו לאותה מסקנה עצמה. לרוב אלה כתות של תרבויות דינמיות,תוקפניות, הורסות אקולוגיה"
מדי פעם עולה בדעתה של הקוראת השאלה- מה היה קורה אם שליח של גוף המתאם בין העולמות האנושיים למטרות העצמה והחכמה היה מגיע לעולמנו? היא מרחמת על השליח ההיפותטי בליבה.
היא, באופן אישי, נוטה שלא להסכים עם אורסולה. הקידמה, בעיניה, משפיעה רק על רובד חיצוני בנפש האדם. האבולוציה של הנפש, אם היא בכלל קיימת, איטית אלפי מונים. מלחמות והרג הם לא שלב אבולוציוני בעיניה, אלא חלק ממעגלים של הרס ובנייה.
ימים יגידו.
ובסופו של דבר זהו סיפור אהבה, מציאת המשותף תוך כדי מודעות מוחלטת למפריד, התגברות אמיצה על מחסומים של שוני וזרות שאין כדוגמתם בעולמנו למען הכרות מעמיקה.
זהו גם סיפור על ערכים שראוי לחיות ולמות למענם וככזה הוא מרגש עד דמעות.
זהו. "השבח לחושך ולבריאה שלא נשלמה", כמו שאומרים אצלנו בקרהידה.
ותודה לסוריקטה. שוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
