ביקורת ספרותית על צד שמאל של החושך מאת אורסולה לה גווין
ספר מעולה

---

אין לי הרבה סנטימנטים לספרים. אני אמנם אוספת אותם אבל גם משאילה בלי הבחנה ובלי לנהל רשימות. מה שחוזר חוזר ומה שלא לא. אבל יש גם יוצאי דופן, כאלה שיש לי שני עותקים שלהם, למקרה שבכל זאת לא יחזרו. "הכתיבה או החיים", "נוטות החסד" ו"צד שמאל של החושך". זהו.

אני מרגישה עכשיו קושי כמו שהיה עולה אם הייתי מתבקשת לתאר אדם שאהוב עלי מאד, כזה שיש בו לא מעט פגמים, חלקם כאלה שבזכותם אני אוהבת אותו יותר מאת האחרים, והחשש גדול מפני שהעיניים שלי, יש להן הפרופורציות שלהן, אני יודעת מה גדול ומה קטן וכמה נפח תופס כל פגם כזה, אבל כשהמילים יוצאות ממני הן מקבלות את המימדים שמייחסים להן אלה שמקשיבים והם לא תמיד אותם המימדים. כנראה שבדרך כלל הם אחרים.

זה אולי הספר האהוב עלי בעולם כולו. לפחות אחד מהם, ועכשיו, רגע אחרי שסיימתי לקרוא אותו שוב, הוא תופס בבטחה את המקום הזה, ספר שבשבילו כדאי ללמוד לקרוא.

למה?

אולי יהיה לי קל יותר להגיד למה לא.

לא בגלל העולם שלה גווין בוראת, זה שתוך שבעים ומשהו עמודים חוקיו נהירים לי והוא נראה הגיוני להפליא, כזה שיכול להתקיים באמת, על אף שהמרכיב הראשוני של אלה שחיים בו נעדר את המרכיב הראשון של הזהות שלנו בעולם, המין שלנו.

גם לא בגלל המערכות הפוליטיות שנפרשות בעולם הזה והדמיון המופלג למערכות הפוליטיות שאפיינו בעיקר את אירופה במהלך מאות השנים האחרונות. ולא מפני שהיא בוחנת אותן באופן שחושף את העמדות הפנים והמרחק בין ההלכה לבין המעשה.

גם לא משום הנסיון שלא עמדתי בו, נסיון שאני מסופקת כמה קוראים יכולים לעמוד בו, לגרום לי להתייחס לאנשים בלי לייחס להם שום סוג של מיגדר. להצליח לראות אותם גם בדמיון שלי א-מיגדריים, לא גברים, לא נשים, זה לא משהו שאני יכולה. וטוב לדעת את זה, כי זה שאת חושבת על עצמך שיש דברים שהם לא בעלי משמעות עבורך, זה נחמד, זה רק לא תמיד נכון.

ולא בשל כל האמרות היפות והחכמות שיש ללה-גווין, משפטים שאפשר להשקיע בהם מחשבה ואפשר להשתמש בהם ולזכור כי כל אחד מהם שווה שיזכרו אותו.

נראה לי שאני אוהבת אותו כל כך מפני שהוא מצליח לגעת באופן מאד עמוק במה שאני חושבת ומרגישה כלפי אהבה וכלפי חברות. חברות עם בני מינך ומי שאינם בני מינך. כזאת שמאפשרת לך לראות את העולם דרך מחשבותיו של אדם ששונה ממך באופן הכי מהותי שאפשר ולהבין אותו, את האדם ואת העולם שאותו הוא רואה. לשים רגע בצד את האגו שלך, זה לא משהו שקל לעשות, לא לאנשים כמוני, אבל מידי פעם יש בעולם אנשים ששווים את זה, שמה שיש ביני לבינם הוא כזה שהוויתור הוא לא באמת וויתור, זה סתם פינוי מקום ללמידה ולהתבוננות שבסופו של דבר הופכת את החיים שלי לבעלי ערך, חיים ששווה לחיות או למות בשבילם. ועוד לא מצאתי ספר אחר שמתאר את זה כל כך יפה כמו הספר הזה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על צד שמאל של החושך