ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה

---

1. ביום ההולדת האחרון שלי החלטתי להגשים חלום ולבצע צניחה חופשית. הסיכונים ידועים, הפחד וההתרגשות גדולים והאומץ קיים, כמסתבר. זו הייתה חוויה כבירה, שאשמח לחזור אליה שוב. האדרנלין, המהירות, הרוח, הנוף, תחושת חוסר שליטה אבל עדיין ביטחון שהכל יהיה בסדר. בהנחה שכל הדברים שאינם תלויים בי מתפקדים כשורה, הכל נגמר בתוך דקות והופך לזיכרון מעולה בשבילי ואולי טראומטי בשביל אחרים שגילו מאוחר מדי שזה לא בשבילם.

דוד שלי אמר לי פעם שכמעט אין דבר בחיים שהוא לא הפיך. בת זוג, קריירה, מקום מגורים ועוד. אחד החריגים זה הורות. לא משנה איך נהפוך את זה, מרגע שהגיח הפעוט לאוויר העולם, אין דרך חזרה. בהורות, אין לי טייס שמטיס אותי ועליו לנסוק ולנחות בבטחה. אין לי מדריך צניחה שקשור לי לגב בכל כך הרבה לולאות ותפסי ביטחון שזה מרגיש כאילו הוא יצטרף אליי גם לארוחת שישי אח"כ, כתאום סיאמי. אין לי מקפלי מצנחים שאחראים לשלמות ותקינות המצנח. אין לי אפשרות להתחרט כשהמטוס כבר הגיע לשיא, ולשאת בעלות הצניחה למרות שוויתרתי ברגע האחרון. כל האחריות מוטלת עליי ועל זוגתי- והיא אינסופית. היא מתחילה כבר ברגע שהעובר מתפתח בבטן ואסור לשתות יין או לרקוד בשיא החופשיות לצלילי שיר של טוקינג הדז (ממש גרוע אם תשאלו אותי) למרות שנורא מתחשק, כמו שמתחשק לאווה. עם הזמן מגלים עוד ועוד סעיפים והפתעות עד כמה נרחב היקף המשימה שלקחנו על עצמינו ובסופו של דבר האחריות לא נגמרת אף פעם- גם כשלילדים שלנו כבר יש ילדים. בהחלטה להפוך להורים יש את אותם מרכיבים שהיו לי בצניחה החופשית- פחד, התרגשות ואומץ, רק שהם גדולים בכמה קני מידה. לאמא שלי בשום אופן לא יהיה מספיק אומץ לעשות צניחה חופשית. אני לא בטוח שיהיה לי אי פעם מספיק אומץ להיות אבא.
הורות היא חוויה שחייבים להיכנס אליה בהלך רוח מתאים. שרייבר העצימה לי בתיאוריה המשכנעים את אחד מפחדיי- אני בשום אופן לא רוצה שאמו של הילד שלי תרגיש כלפיו מה שהרגישה אווה עוד בשלבים הראשונים לחייו, לפני שהתברר עד כמה קווין מפלצתי.

2. אחד הפחדים האחרים הוא מפני האופי שיפתח הילד. רובנו בוודאי לא מצפים מהילד להפוך ל mini-me פרטי שלנו, וזה גם לא נכון או בריא למהר להתאכזב. יחד עם זאת, ישנם הדברים המהותיים, הנקודות שלגביהן אני מניח שרובנו לא נתפשר. גם בלי הרצח ההמוני שהוא מבצע, אף הורה לא רוצה ילד כמו קווין- גם לא האשה העקרה הנואשת ביותר, שהשעון הביולוגי שלה מתקתק כמו שעון כנסייה שמצלצל בכל שנייה שעוברת. קווין הוא ילד שלא מגלה עניין אמיתי בכלום, לא הנאה, לא סיפוק, לא סקרנות. הדבר היחיד שמניע אותו הוא הצורך לפגוע ולהשחית. קשה עד בלתי אפשרי להיות הורה לילד כזה. אני חושב שכבר קל יותר להיות הורה לילד עם מוגבלות פיזית או שכלית. ילד כזה לפחות לא מתייחס למתנת החיים שבחרו להעניק לו, כמשהו שהוא מעדיף לזרוק לפח- ועל הדרך גורם להוריו, או יותר נכון רק לאמו המפוקחת, להרגיש שגם חייה נטולי הנאה.

3. היה לי ילד בעייתי בכיתה בבית הספר היסודי, שהפריע הרבה והשתולל. אני זוכר פעם אחת שהוריו הרגישו מחויבים לעלות על במה מול פורום של בית הספר כולו, ולגונן על הילד- לייפות חלק ממעשיו, להגיד שהיחס אליו מוגזם ויכול להיות שהם גם התנצלו על הדרך. הילד לא היה צדיק בכלל ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אני בטוח שהוא סיפר להוריו חצאי אמת וניסה להציג את עצמו כקורבן, בדיוק כמו קווין שזכה לתמיכתו העיוורת של אביו נגד ההאשמות המוצדקות והתדירות של אווה. אז אומרים שאין ילד רע אלא ילד שרע לו ואני באמת לא יכול לדעת איך הוא הרגיש בבית, אבל יש לי תחושה שזה לא המקרה אצלו. יש אנשים שלא מאמינים שאדם יכול להיות רע מטבעו. בתור אחד שנוטה לראות כל אדם כטוב עד שיוכיח לי אחרת, אני בכל זאת מחזיק בדעה שיש בודדים שנולדו רעים. אולי הרוע שלהם יהיה מתון או קיצוני יותר בהתאם לסביבה שבה הם חיים, אך הוא ישנו. בתחילת הספר מאוד כעסתי על אווה, שזעפה כלפי קווין עוד בטרם פקח את עיניו לראשונה ולהרגשתי לא נתנה לו מספיק צ'אנס. עם הזמן הזדהיתי איתה והפסקתי להאשים אותה. יש כמה צעדים שגויים שבהם היא נקטה, אבל בסה"כ אני לא חושב שהיא הייתה יכולה לנהוג אחרת, מול ילד כזה בעייתי.

4. הספר כתוב כשורת מכתבים לפרנקלין, אביו של קווין, שנמצא רחוק מאמו. מכיוון שאלו מכתבים הכתובים בגוף ראשון ושני, הקורא מהווה חלק אינטגרלי מהסיפור. זה נחוץ כדי להגיד לפרנקלין דברים שנשמרו בבטן ולא נאמרו בעיתם, אבל לפעמים זה נראה מאולץ ולא אמין- שרייבר מחויבת לספק את כל הפרטים החשובים לסיפור, אך יש דברים שכבר ידועים לפרנקלין ואין באמת טעם לחזור עליהם אם אין בהם את הערך המוסף של נקודת המבט שלה שלא נחשפה בפניו באותו הרגע. אני הרגשתי שבפורמט הזה שרייבר משיגה מטרה נוספת- היא שמה את הקוראים במקום מסוים ומאלצת אותם לחשוב אפילו יותר. פרנקלין ניגש להריון בהיסוס אבל עם חשק גדול, ממשיך בזהירות המתבקשת ולאחריה אופטימיות. הוא לא מוכן לראות את הפגמים של הבן שלו. כמו רוב ההורים. הוא לא מוכן לאפשר סטייה מהחלומות שלו לגבי אבהות מושלמת. במקום שאווה תספר את הסיפור מנקודת מבטה בלבד, היא מזכירה לנו מהי נקודת מבטינו- אנחנו בטוחים שהכל יהיה בסדר, עד הרגע האחרון. אנחנו בשום אופן לא מוכנים לקבל תרחיש אחר. אנחנו לא מביאים את זה בחשבון. אם הרגשתי שזה כואב לי להזדהות חלקית עם פרנקלין כאשר אני עדיין נטול ילדים, אני רק יכול לדמיין כמה זה כואב להורים שקוראים את הספר וכבר מתחילים להרגיש שהדברים משתבשים להם.

5. קראתי את הספר באנגלית. אני תוהה איך תורגמו המילים השונות למילה 'אמא' באופן מספיק מדויק כדי להעביר את הטון שבו נאמרו בספר. שרייבר כותבת בשפה גבוהה, לפחות בשבילי. לא מדובר רק בבחירת המילים הרבות שלא הכרתי אלא גם בתחכום התדיר בניסוחיה הפתלתלים. הספר לא קל לקריאה ולא רק בגלל הנושא. קשה להזדהות עם אווה, שכנראה חולקת לא מעט נקודות דמיון עם שרייבר עצמה. קשה להתחבר לדמות כה שלילית, כפויית טובה וילדותית לעתים. הוא מטלטל, מחליא, מייאש, מעציב עד דמעות ומעייף. הוא שווה את הקריאה בעיניי, אבל לא מעט פעמים היה לי קל ואפילו משחרר להניחו מהיד.

6. למה אתה קורא את זה? שאלה אותי אימא שלי, שחושבת שמדובר בספר על רוצח אכזרי ולא בספר שרוצח באותה מידה את הפרה הקדושה שהורות זה כיף. אולי עדיף ככה, שהיא לא תזדעזע שהבן שלה שוקל בכובד ראש משהו שהיא כנראה מאוד מצפה לו. היוצרות התהפכו ולשם שינוי הבן מסתיר משהו מאמו במטרה לגונן עליה ולחסוך ממנה פגיעה. בכל מקרה התשובה שלי היא שלא כל יצירת אמנות אמורה להסב הנאה ושהספר מעניין אותי. קשה לי לומר שנהניתי ממנו ואפילו די סבלתי, אבל הספר כתוב טוב מאוד והוא מעורר מחשבה- וזה מה שחשוב בעיניי. עם שינוי קל למה שאמרה אריאל בביקורת שלה: ספר מעורר מחשבה הוא ספר חשוב. בשורה התחתונה, כמו שאמר קווין למראיין שעשה עליו תכנית תיעודית, אנשים נמשכים לסיפורים על זוועות ואסונות. זה מוסיף לנו עניין לחיים. אם במקום התכנית היה משודר סרט טבע, הוא לא היה מזניק את הרייטינג.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]