ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 23 באוגוסט, 2013
ע"י קראתי-קורא-אקרא (תומר)


1. ביום ההולדת האחרון שלי החלטתי להגשים חלום ולבצע צניחה חופשית. הסיכונים ידועים, הפחד וההתרגשות גדולים והאומץ קיים, כמסתבר. זו הייתה חוויה כבירה, שאשמח לחזור אליה שוב. האדרנלין, המהירות, הרוח, הנוף, תחושת חוסר שליטה אבל עדיין ביטחון שהכל יהיה בסדר. בהנחה שכל הדברים שאינם תלויים בי מתפקדים כשורה, הכל נגמר בתוך דקות והופך לזיכרון מעולה בשבילי ואולי טראומטי בשביל אחרים שגילו מאוחר מדי שזה לא בשבילם.

דוד שלי אמר לי פעם שכמעט אין דבר בחיים שהוא לא הפיך. בת זוג, קריירה, מקום מגורים ועוד. אחד החריגים זה הורות. לא משנה איך נהפוך את זה, מרגע שהגיח הפעוט לאוויר העולם, אין דרך חזרה. בהורות, אין לי טייס שמטיס אותי ועליו לנסוק ולנחות בבטחה. אין לי מדריך צניחה שקשור לי לגב בכל כך הרבה לולאות ותפסי ביטחון שזה מרגיש כאילו הוא יצטרף אליי גם לארוחת שישי אח"כ, כתאום סיאמי. אין לי מקפלי מצנחים שאחראים לשלמות ותקינות המצנח. אין לי אפשרות להתחרט כשהמטוס כבר הגיע לשיא, ולשאת בעלות הצניחה למרות שוויתרתי ברגע האחרון. כל האחריות מוטלת עליי ועל זוגתי- והיא אינסופית. היא מתחילה כבר ברגע שהעובר מתפתח בבטן ואסור לשתות יין או לרקוד בשיא החופשיות לצלילי שיר של טוקינג הדז (ממש גרוע אם תשאלו אותי) למרות שנורא מתחשק, כמו שמתחשק לאווה. עם הזמן מגלים עוד ועוד סעיפים והפתעות עד כמה נרחב היקף המשימה שלקחנו על עצמינו ובסופו של דבר האחריות לא נגמרת אף פעם- גם כשלילדים שלנו כבר יש ילדים. בהחלטה להפוך להורים יש את אותם מרכיבים שהיו לי בצניחה החופשית- פחד, התרגשות ואומץ, רק שהם גדולים בכמה קני מידה. לאמא שלי בשום אופן לא יהיה מספיק אומץ לעשות צניחה חופשית. אני לא בטוח שיהיה לי אי פעם מספיק אומץ להיות אבא.
הורות היא חוויה שחייבים להיכנס אליה בהלך רוח מתאים. שרייבר העצימה לי בתיאוריה המשכנעים את אחד מפחדיי- אני בשום אופן לא רוצה שאמו של הילד שלי תרגיש כלפיו מה שהרגישה אווה עוד בשלבים הראשונים לחייו, לפני שהתברר עד כמה קווין מפלצתי.

2. אחד הפחדים האחרים הוא מפני האופי שיפתח הילד. רובנו בוודאי לא מצפים מהילד להפוך ל mini-me פרטי שלנו, וזה גם לא נכון או בריא למהר להתאכזב. יחד עם זאת, ישנם הדברים המהותיים, הנקודות שלגביהן אני מניח שרובנו לא נתפשר. גם בלי הרצח ההמוני שהוא מבצע, אף הורה לא רוצה ילד כמו קווין- גם לא האשה העקרה הנואשת ביותר, שהשעון הביולוגי שלה מתקתק כמו שעון כנסייה שמצלצל בכל שנייה שעוברת. קווין הוא ילד שלא מגלה עניין אמיתי בכלום, לא הנאה, לא סיפוק, לא סקרנות. הדבר היחיד שמניע אותו הוא הצורך לפגוע ולהשחית. קשה עד בלתי אפשרי להיות הורה לילד כזה. אני חושב שכבר קל יותר להיות הורה לילד עם מוגבלות פיזית או שכלית. ילד כזה לפחות לא מתייחס למתנת החיים שבחרו להעניק לו, כמשהו שהוא מעדיף לזרוק לפח- ועל הדרך גורם להוריו, או יותר נכון רק לאמו המפוקחת, להרגיש שגם חייה נטולי הנאה.

3. היה לי ילד בעייתי בכיתה בבית הספר היסודי, שהפריע הרבה והשתולל. אני זוכר פעם אחת שהוריו הרגישו מחויבים לעלות על במה מול פורום של בית הספר כולו, ולגונן על הילד- לייפות חלק ממעשיו, להגיד שהיחס אליו מוגזם ויכול להיות שהם גם התנצלו על הדרך. הילד לא היה צדיק בכלל ואני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אני בטוח שהוא סיפר להוריו חצאי אמת וניסה להציג את עצמו כקורבן, בדיוק כמו קווין שזכה לתמיכתו העיוורת של אביו נגד ההאשמות המוצדקות והתדירות של אווה. אז אומרים שאין ילד רע אלא ילד שרע לו ואני באמת לא יכול לדעת איך הוא הרגיש בבית, אבל יש לי תחושה שזה לא המקרה אצלו. יש אנשים שלא מאמינים שאדם יכול להיות רע מטבעו. בתור אחד שנוטה לראות כל אדם כטוב עד שיוכיח לי אחרת, אני בכל זאת מחזיק בדעה שיש בודדים שנולדו רעים. אולי הרוע שלהם יהיה מתון או קיצוני יותר בהתאם לסביבה שבה הם חיים, אך הוא ישנו. בתחילת הספר מאוד כעסתי על אווה, שזעפה כלפי קווין עוד בטרם פקח את עיניו לראשונה ולהרגשתי לא נתנה לו מספיק צ'אנס. עם הזמן הזדהיתי איתה והפסקתי להאשים אותה. יש כמה צעדים שגויים שבהם היא נקטה, אבל בסה"כ אני לא חושב שהיא הייתה יכולה לנהוג אחרת, מול ילד כזה בעייתי.

4. הספר כתוב כשורת מכתבים לפרנקלין, אביו של קווין, שנמצא רחוק מאמו. מכיוון שאלו מכתבים הכתובים בגוף ראשון ושני, הקורא מהווה חלק אינטגרלי מהסיפור. זה נחוץ כדי להגיד לפרנקלין דברים שנשמרו בבטן ולא נאמרו בעיתם, אבל לפעמים זה נראה מאולץ ולא אמין- שרייבר מחויבת לספק את כל הפרטים החשובים לסיפור, אך יש דברים שכבר ידועים לפרנקלין ואין באמת טעם לחזור עליהם אם אין בהם את הערך המוסף של נקודת המבט שלה שלא נחשפה בפניו באותו הרגע. אני הרגשתי שבפורמט הזה שרייבר משיגה מטרה נוספת- היא שמה את הקוראים במקום מסוים ומאלצת אותם לחשוב אפילו יותר. פרנקלין ניגש להריון בהיסוס אבל עם חשק גדול, ממשיך בזהירות המתבקשת ולאחריה אופטימיות. הוא לא מוכן לראות את הפגמים של הבן שלו. כמו רוב ההורים. הוא לא מוכן לאפשר סטייה מהחלומות שלו לגבי אבהות מושלמת. במקום שאווה תספר את הסיפור מנקודת מבטה בלבד, היא מזכירה לנו מהי נקודת מבטינו- אנחנו בטוחים שהכל יהיה בסדר, עד הרגע האחרון. אנחנו בשום אופן לא מוכנים לקבל תרחיש אחר. אנחנו לא מביאים את זה בחשבון. אם הרגשתי שזה כואב לי להזדהות חלקית עם פרנקלין כאשר אני עדיין נטול ילדים, אני רק יכול לדמיין כמה זה כואב להורים שקוראים את הספר וכבר מתחילים להרגיש שהדברים משתבשים להם.

5. קראתי את הספר באנגלית. אני תוהה איך תורגמו המילים השונות למילה 'אמא' באופן מספיק מדויק כדי להעביר את הטון שבו נאמרו בספר. שרייבר כותבת בשפה גבוהה, לפחות בשבילי. לא מדובר רק בבחירת המילים הרבות שלא הכרתי אלא גם בתחכום התדיר בניסוחיה הפתלתלים. הספר לא קל לקריאה ולא רק בגלל הנושא. קשה להזדהות עם אווה, שכנראה חולקת לא מעט נקודות דמיון עם שרייבר עצמה. קשה להתחבר לדמות כה שלילית, כפויית טובה וילדותית לעתים. הוא מטלטל, מחליא, מייאש, מעציב עד דמעות ומעייף. הוא שווה את הקריאה בעיניי, אבל לא מעט פעמים היה לי קל ואפילו משחרר להניחו מהיד.

6. למה אתה קורא את זה? שאלה אותי אימא שלי, שחושבת שמדובר בספר על רוצח אכזרי ולא בספר שרוצח באותה מידה את הפרה הקדושה שהורות זה כיף. אולי עדיף ככה, שהיא לא תזדעזע שהבן שלה שוקל בכובד ראש משהו שהיא כנראה מאוד מצפה לו. היוצרות התהפכו ולשם שינוי הבן מסתיר משהו מאמו במטרה לגונן עליה ולחסוך ממנה פגיעה. בכל מקרה התשובה שלי היא שלא כל יצירת אמנות אמורה להסב הנאה ושהספר מעניין אותי. קשה לי לומר שנהניתי ממנו ואפילו די סבלתי, אבל הספר כתוב טוב מאוד והוא מעורר מחשבה- וזה מה שחשוב בעיניי. עם שינוי קל למה שאמרה אריאל בביקורת שלה: ספר מעורר מחשבה הוא ספר חשוב. בשורה התחתונה, כמו שאמר קווין למראיין שעשה עליו תכנית תיעודית, אנשים נמשכים לסיפורים על זוועות ואסונות. זה מוסיף לנו עניין לחיים. אם במקום התכנית היה משודר סרט טבע, הוא לא היה מזניק את הרייטינג.
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 11 שנים ו-8 חודשים)
תודה רבה, אפרתי.
אפרתי (לפני 11 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מצויינת.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
בכיף. אכן, לזה התכוונתי :)
אגב, אפיגנטיקה היא הבסיס לאפקט התזונתי המיטיב המיוחס ליין אדום.
עולם (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
נ.ב.: תודה על ההפניה למאמר המעניין על אפיגנטיקה. קרוב לודאי שההתלבטות שלך בנושא הזה לא נובעת משינויים אפיגנטיים...-:)
עולם (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
הגנים שלך תקינים מבחינה זו, בין אם הם אומרים כך ובין אם הם אומרים אחרת. גם לי הייתה תקופה שבה חשבתי ש"לא בטוח שזה מוסרי להביא ילדים לעולם כזה". אז אני עדיין לא יודע מה האמת המוסרית האבסולוטית בעניין הזה (בספק אם יש כזו), אבל לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה, עולם-נפלא-נורא. במשך רוב חיי הייתי בטוח שאני רוצה להיות אבא. אני אוהב ילדים וצפיתי במספר בני דודים שלי גדלים כשאני בתפקיד המבוגר (יחסית) שמשגיח וגם משחק. לפני כמה שנים התחלתי לחשוב יותר ברצינות, נעשיתי ציני וחרד יותר. אני לא מרגיש שאני הולך נגד נטייה חזקה אלא בוחן אותה באופן טבעי והכרחי, לא מאולץ. הגנים שלנו אכן מתכנתים אותנו להתרבות, אבל מי אמר שהגנים שאחראים על כך אצלי הם אכן תקינים? אולי משהו שינה אותם בדרך (אפיגנטיקה- http://www.hayadan.org.il/haim-sider-interview-260412/) ?
עולם (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת מצויינת. יש מחיר להורות אבל, לפחות בחוויה שלי, מרויחים הרבה יותר. ההחלטה להביא ילדים, כמו ההחלטה שלא, נלקחת ממניעים "אנוכיים", אבל מה זה בדיוק אומר, לא ברור. אנחנו מתוכנתים ע"י הגנים שלנו, זה מה שאנחנו, ובאופן טבעי הנטייה היא לרצות להביא ילדים. ללכת נגד נטייה חזקה של הרצונות שלנו זה, בסופו של דבר, להילחם נגד עצמנו. הקיצר, כל אחד ומה שמתאים לו.
בלו-בלו (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
הורות היא דבר מסובך. כתבתי כאן כבר הרבה על הדילמות הפרטיות שלי אפילו בביקורת על הספר הזה.
בסופו של דבר אנשים עושים ילדים ממניעים אגואיסטים,
ואני לא חושבת שיש משהו אגואיסטי בלא להפוך להורים.
הורות היא במובן רב אובדן שליטה וזה נורא מפחיד.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה, בלו- בלו. אני לא לגמרי מסכים איתך לגבי ההיעדרות של החלק המופלא שבהורות. קודם כל, כי זה בדיוק חלק ממה שהיא ניסתה להגיד- שזה ממש לא בהכרח מופלא. דבר שני (אזהרת ספוילר למי שקורא את זה בעמוד הראשי)- אני חושב שבמידה מסוימת אווה כן נהנתה מחווית ההורות כלפי סיליה. קצת קשה לדעת, עם כל השליליות שלה וההצבעה הבלתי פוסקת על מגרעות.

אני מאוד מקווה שאת צודקת במשפט האחרון שלך. אני עדיין לא החלטתי, אבל אני חושב על זה המון ומנסה להבין כמה שיותר.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה, חמדת.
בלו-בלו (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת מעולה! נקודת המבט שלך מעניינת.
למיטב ידיעתי שרייבר כתבה את הספר הזה
כשהיא התלבטה אם להפוך לאם, כך שהיא כתבה על פחדיה הקיצוניים ביותר.
אכן כשחושבים על זה זה מאוד מפחיד להפוך להורה.
רוב האנשים פשוט לא חושבים על זה.
מה שנעדר מהספר הוא החלק המופלא שבלהיות הורים.
ולעניות דעתי הלא קובעת- מי שחושב על הורות ומנסה להבין
במה זה כרוך יהיה הורה יותר טוב.
חמדת (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת מהנה .אהבתי במיוחד את הקטע הראשון .
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה, אנקה. המשפט האחרון שלך מעניין. אני יודע על תכונות גנטיות שלא קשורות לאופי שמדלגות על דור, או שיכולות להיות לדודים ולילד אבל לא להוריו. זו פעם ראשונה שאני שומע על תכונות אופי שעושות זאת וזה באמת נשמע לי מאוד הגיוני.
אנקה (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ניתוח מעמיק ויסודי לספר שדי מפחיד לקרוא :) נכון שהספר עוסק בפחדים הגרועים ביותר שיכולים להיות להורה מילדו, אבל לא כל הילדים הם תואמי קווין, וגם אם הסיכוי הסטטיסטי גבוה או נמוך ליצור מפלצתון שכזה עדיין הרצון אצל רבים מאיתנו הוא פשוט להתרבות.
ועוד דבר קטנטן, לפי נסיוני ומראה עיני ילדים יורשים גנטיקה מסויימת גם בתכונות אופי, ולא תמיד זה ישירות מההורים עצמם.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, רץ. אין ספק שבין השיקולים שלי נגד הורות יש מידה מסוימת של אגואיזם. מצד שני, אני בטוח שאם אחליט בסופו של דבר כן להיות אבא, מאוד אהנה מתחושת הנתינה הזאת. אני חושב שהפער הזה נוצר גם בגלל שעם הזמן עוד ועוד מחסומים נפרצים, מוסכמות מתעקמות ויש יותר מקום לוריאציות בחיים לעומת החדגוניות שבציות לנורמה. אחוז מסוים מההורים נכנסים לזה כי זה מה שהחברה שלנו מכתיבה ולא מספיק מרצון פנימי אמיתי. היום יש יותר מקום להסתכל לחברה בעיניים ולהגיד שלי זה לא מתאים.
רץ (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת נפלאה - הסיום עם האם ממש נפלא - משקף פער דורות לגבי תפיסת הורות, השאלה שאני שואל את עצמי מה יוצר את הפער, האם אוגואיזם, מול תחושת נתינה שיש להורים ?
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה.
yaelhar (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת מצויינת. אני בטוחה שאקרא אותו פעם.
קראתי-קורא-אקרא (תומר) (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, שין שין. שבת שלום.
שין שין (לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת מרתקת.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ