ביקורת ספרותית על כניעה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
בזבוז של זמן

---

מאיפה להתחיל לתקוף את הספר הזה? להתחיל בטרחנות? באכזבה מהטיפול בנושא? מהשעמום שהוא מעורר?

איסלאמופוביה מקבלת היום גינויים בחוגים מסוימים יותר מאשר אנטישמיות, אבל כמו שאני רואה את זה, יש ממה לפחד. כל תנועה דתית ששואפת להכפיף אותי אליה ולמנוע ממני את אורח חיי האתאיסטי, הליברלי, החופשי – היא איום. אני מפחד מאיסלאמיזציה של אירופה ומדינות המערב מאותה סיבה שאני מפחד מהדתה בישראל, רק שכרגע למצב בישראל כמובן יש נגיעה אישית ישירה אליי. אם פעם פחדו רק מפיגועים, היום לאירופאים יש סיבה לפחד מכניסה של פוליטיקאים איסלאמיסטיים למערכת והנעת תהליכים שראשיתם בדמוקרטיה פלורליסטית וסופם במדינה עם חוקי שריעה. מה שמשך אותי לקרוא את הספר הוא ציפייה שוולבק יבנה היטב תרחיש שבו זה קורה, ויתאר את השגרה במדינה כזאת. חשבתי שאקבל מעין פרוזה שהיא שילוב של צביקה יחזקאלי ודיסטופיה של ג'ורג' אורוול.

בפועל קיבלתי ספר שבו שוב הגיבור של וולבק הוא אדם לבן באמצע העשור החמישי לחייו, ללא מטרה אמיתית בחיים, שמספר על מה שקורה בצרפת עתידית (רק כמה שנים קדימה נכון ליציאת הספר לפני 9 שנים). וולבק בונה את התנאים שבהן התאפשר למפלגה בראשות מוסלמי עם שאיפות גדולות מאוד, לעלות לשלטון בצרפת בדרכי נועם. חולשת מפלגות מאזנות ושיטת הבחירות הצרפתית אפשרו את זה. בהתחלה יש מהומות אלימות דווקא מהצד המנצח ואחרי זה - רגיעה.
למעט תיאורים קצרים של האלימות בתחילת מערכת הבחירות, דחיקת אנשים שלא התאסלמו מחוץ למערכות שהיו חלק מהן במשך שנים תוך התעלמות מכישוריהם הרלוונטים, שינוי הלבוש של נשים במרחב הציבורי והאפשרות לפוליגמיה – אין תיאורים של המציאות בצרפת מדומיינת שכזאת.

מה כן יש? היות שפרנסואה הגיבור הוא אקדמאי שעיקר עבודתו נסובה סביב ז'וריס-קרל הויסמנס, סופר צרפתי שחי לפני מעט יותר ממאה שנה, יש הרבה מאוד עיסוק בזרמים של ספרות ופילוסופיה. יש ניים-דרופינג מייגע של סופרים ופילוסופים שבשלב מסוים אפילו המתרגמת התעייפה מלהכניס הערות כדי להסביר במי מדובר. לאורך כל הספר מוזכר סיפור חייו של הויסמנס ודמויות מהן הושפע או שעליהן השפיע, ויצירותיו. מובן לי שבעיני וולבק יש קשר חזק וברור בין הבחירה הזאת ובין נושא הרומן, אבל לי זה לא היה ברור. אולי בעיני חוקרי הויסמנס הספר הזה גאוני. אולי בקרב אינטלקטואליים צרפתיים, הרפרנסים הרבים היו מעולים. אני? אני הרגשתי כמו בקורס "מבוא לפילוסופיה הודית" שלקחתי כקורס בחירה כשלמדתי ביולוגיה בתואר הראשון, שם נתקלתי לראשונה במשל המערה של אפלטון כשהוזכר ע"י סטודנט פנסיונר שלמד איתי, ואני הרגשתי שאיבדתי לגמרי את ההקשר והיה חסר לי רקע, אבל הכיתה הנהנה והמשיכה הלאה.
מה עוד יש? תיאורי מין בין גבר מדוכא בעשור החמישי לחייו שלא ברור מה מחבר אותו לאישה בתחילת שנות ה20 שלה, והם מפורטים הרבה יותר מכל התיאורים שהיו חסרים לי, של החיים בצרפת מוסלמית באופן רשמי.
לבסוף (***ספוילרים!!*** ) יש הסברים לא משביעי רצון למה הטיעון המרכזי לקבל את האיסלאם הוא פוליגמיה והשתלבות מחדש במערכת, ולמה אירופה בעצם כבר מתה וכל הדבר הזה מתאפשר.

באתי בשביל דיכאון ופחד, קיבלתי שעמום ואכזבה. גם בעמודים האחרונים רק רציתי שזה ייגמר. החלק היחיד בספר ששווה קריאה הוא מונולוג של דמות מפתח באוניברסיטה שהאתסלם.
לא מומלץ בכלל.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על כניעה - הספרייה של בבל #