ביקורת ספרותית על האורחים מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

לא קניתי את האחרון של סטיבן ווילסון. מה הוא כתב, אתם שואלים? אף ספר למיטב ידיעתי, רק מוזיקה. אז מה הוא קשור לאתר שעיקרו ביקורות ספרים? האהבה שלי ליצירותיו, שניתן להשוותה לאהבתי ליצירותיו של גפלה. עדיין יש פה שאלה לא פתורה והיא למה לא קניתי את האלבום האחרון שלו. הסיבה היא שעם כמה שווילסון הוא 'באנקר' אצלי, אני בכל זאת לא קונה מוזיקה על אוטומט ומעדיף להאזין לכמה שירים מהאלבום לפני שאני ממהר לקנות אותו. האזנתי, הרגשתי שהפעם הוא לא קולע לטעמי והנה, מדף הדיסקים שלי עדיין מתהדר באלבומיו הקודמים ללא תחושת חסר. הבעיה היא שאי אפשר לעשות את זה עם ספר. בטח שלא בא בחשבון מבחינתי לשאול ספר של גפלה מהספרייה או מחבר ולכן ברגע שנודע לי על ספר חדש של הסופר הישראלי האהוב עליי, היד נשלחת לארנק ורק במהלך הקריאה ובסופה אני יכול להיות ביקורתי. לצערי הפעם יש על מה.

לגפלה יש רעיונות מגניבים שהוא אוהב לפתח ולהרחיק איתם, עם מחשבה על הפרטים הקטנים ביותר. זו אמנות, זה יפה, זה ייחודי, זה מקורי וזה עובד. השדרוג מגיע עם הכתיבה הרגישה שלו, הדמויות שתמיד קל היה לי להזדהות איתן, התובנות הרבות שהוא משלב בהן ולעתים אפילו רעיונות פילוסופיים גדולים שאפשר לקחת איתנו לעוד זמן רב לאחר מכן. ב 'האורחים' חלק גדול מאוד מוקדש להסברים על החוקיות בעולם המוזר שהוא בנה הפעם. זה הכרחי כשהדברים לא מובנים או כשהבנייה של העולם כ"כ מרתקת, כמו למשל בספרו 'עולם הסוף'. זה פחות מעניין, לעומת זאת, כשרמזים מספיק ברורים נשתלים כבר בשלב מוקדם וההסברים המפורטים שלהם מגיעים מאוחר יותר. בנוסף, החוקים והאירועים שב 'האורחים' אינם כה מורכבים. אני אישית לא תמיד הייתי צריך את ההרחבה ולא הייתי צריך את ההפוגה הגדולה בין הרמז לבין פירושו. זה יוצר ציפייה לא מהנה ומיותרת למדי, ומנגד תחושה של האכלה בכפית. אז ניסיתי למקם את עצמי בתוך הסיפור, בזוויות שונות, והצלחתי קצת להיכנס לעולם המוזר שאחרי המטמורפוזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים שנשאבתי לתוך הסיפור והזדהיתי מאוד עם הגיבור, הפעם זה לא עבד.

רק כבונוס ולא כטענה גדולה: מכל ספריו הקודמים של גפלה קיבלתי הפניות מסקרנות ליצירות חיצוניות. "עולם הסוף" שלח אותי לקרוא את רושדי, "הקטרקט בעיני הרוח" הבהיר לי שחובה לקרוא את ניל גיימן, "מאחורי הערפל" חיבב עליי את לו ריד, "ביום שהמוזיקה מתה" נתן לי רשימה בלתי נגמרת של שירים להאזנה וכרגע לא עולה לי כלום לגבי "עשתונות" אבל אני בטוח שגם שם היה. הפעם הגיבור התורן חובב מוזיקה קלאסית ומאזין לה בנסיעותיו הרבות. כאילו כדי להוסיף לתחושת הפספוס שבספר, בחר גפלה במוזיקה שקשה לי עד בלתי אפשרי להתחבר אליה ואפילו לא ניסיתי ללכת לחפש את היצירות הרבות המוזכרות בספר.

יש קצת מחשבות על מקומה של השנאה בחיינו, על הרגשות באופן כללי, על מה קובע מי אנחנו ומהי זהותנו, על האובדן של אדם ומה הגבול בין היעדרות לבין מוות. הכל נשמע יפה מאוד בתיאוריה, אבל הביצוע לא מספק. לראשונה בחיי סיימתי קריאת ספר של גפלה באכזבה, ולא רק כי הספר נגמר. אני מקווה מאוד שיצליח לו יותר איתי בפעם הבאה ושנחדש ימינו כקדם.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על האורחים