ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 26 באפריל, 2013
ע"י עולם


הפסקאות הראשונות בביקורת עלולות להיות קשות לקריאה, ראו הוזהרתם.

*************

זה קרה לפני עשרים שנה, בבוקר יום קייץ נאה. המתנתי במכונית שלי ברמזור אדום. השמש זרחה אבל עוד לא קפחה. הציפורים ודאי צייצו, אבל אני לא שמעתי אותן, כי התבוננתי פנימה ולא החוצה: הייתי בדרך לבחינת התואר השני, מנסה להריץ בראש את כל השאלות האפשריות שחברי הוועדה עשויים לשאול אותי, מוודא שיש לי תשובות.

פתאום, מזוית עין שמאל, קלטתי מראה מוזר. מישהו הטיל בצד השני של הכביש בובת-אדם גדולה לחלל האוויר. "למה שמישהו יזרוק ככה בובה באמצע הכביש?", ניפק המוח שלי מחשבה טפשית. בעודי מסב את ראשי, נחתה הבובה על הכביש. מייד אחריה, ובסמוך אליה, נחת זוג-משקפיים. אחר-כך נחת לו ברכות גם עיתון, מנופף בכנפי דפיו. ורק אז הצליח מוחי לעכל. זו לא הייתה בובה, זה היה אדם.

שבריר-שנייה אחר-כך העניקה לי המציאות עוד מנה קשה לעיכול. האוטובוס, שפגע באדם והעיפו באויר, המשיך בנסיעתו ודרס את אחת מרגליו. גלגלים ימניים-קדמיים עלו, גלגלים ימניים-קדמיים ירדו. גלגלים ימניים-אחוריים עלו, גלגלים ימניים-אחוריים ירדו. רגלו התנפחה למימדים בל-יאומנו והפכה סגולה, ממש בן-רגע. חשתי אימה ומועקה גדולה, כמו שחש כמעט כל אדם, אני מניח, כאשר מתחוור לו באופן מוחשי כי האדם ואיבריו הינם חומר ככל חומר, בלי שום הנחות. אבל כל כמה שהשניות הקשות האלו שרטו במוחי תמונה שלא תשכח, מה שקרה בהמשך נחרט בי אפילו חזק יותר.

האוטובוס עצר מטרים ספורים אחר-כך. הנהג והנוסעים נותרו ספונים והמומים בתוכו. גם המכוניות בצד הכביש בו הייתי אני נותרו במקומן, כשנוסעיהן (ואני בכללם) קופאים במושביהם. האיש שכב מוטל קרוב לשפת המדרכה, מה שהותיר די מקום למכוניות להוסיף ולנסוע בצד השני של הכביש. והן נסעו. שניות ארוכות חלפו להן מכוניות על פניו ולא עצרו. שניות ארוכות עמדו מכוניות בצד הכביש שלי ונוסעיהן נציבי מלח. שניות ארוכות נותר האוטובוס בדלתיים סגורות. אני לא יודע כמה שניות חלפו כך, כי כאשר המציאות מהממת אותך ברצף מהיר של אירועים קשים זרימתו של הזמן משתנה. אולי היו אלו חמש שניות, ואולי שלושים. דומה היה שאיש אינו מעז לסטות ממסלולו – היושבים יושבים, העומדים עומדים והנוסעים נוסעים – שמא איזושהי התייחסות לאסון תכניס אותו סופית לגדר המציאות. אולי, אם כולנו נכחיש בחדלון-תגובה את מה שראינו, יתברר כי היה זה רק חלום רע. כתום הפרק הסוריאליסטי הזה, נעצר אופנוען לצד האיש, השליך את אופנועו הצידה והחל לבצע החייאה. או-אז, החלה גם התנועה בצד שלי לנוע. מישהו לקח אחריות, איש-איש לענייניו.

סיפרתי את פרטי התאונה הזו לאנשים רבים. אבל את העיקר לא סיפרתי – את מה שחשבתי והרגשתי. למה לא נחלצתי לעזור? טוב, לא למדתי החייאה, מה כבר יכולתי לעשות... איך יכולתי להמשיך אחר-כך כאילו כלום לבחינת הגמר? איך אפשר להמשיך בשגרת היום כשבן-אדם נדרס מולך למוות? מה זה כבר היה עוזר אם הייתי נכנס להלם... תמונות המקרה הזה עברו לי בראש מאות פעמים מאז. אבל, האם הזדעזעתי "מספיק"? האם מה שהרגשתי היה בעוצמה "נורמלית"? האם זה שהמשכתי בשגרת יומי זה "סביר"? את זה לא חלקתי עם אף אחד. אפילו לעצמי לא ביררתי עד הסוף, השארתי את סימני השאלה טמונים במגרה סגורה בהיפוקמפוס שלי. אבל עכשיו, אחרי עשרים שנה, "חייבים לדבר על קווין" פתח לי את המגירה.

ליונל שרייבר, המחברת, היא טיפוס יוצא-דופן. וויקי סיפר לי שהיא נולדה בשם "מארי אן". בגיל 15 היא הרגישה שהיא Tomboy ושהיא תהיה שלמה יותר עם שם של בן, ושינתה את שמה הפרטי ל"ליונל". כמה אומץ נדרש לזה, ועוד בגיל ההתבגרות, גיל נון-קונפורמיסטי לכאורה אבל, למעשה, הגיל הכי קונפורמיסטי שיש, כשנדמה לך שחיים ומוות תלויים במה שחושבים עליך בני גילך.

וגם לכתיבת הספר הזה, שנדחה ע"י 30 בתי הוצאה טרם שפורסם, נדרש אומץ רב. זהו רומן מכתבים אותם כותבת אווה חצ'טוריאן לבעלה אחרי שבנם, קווין, ביצע טבח מתוכנן היטב בבית ספרו. הוא עוסק בשאלות אנוש יסודיות נוקבות: האם יתכן שהרשע מולד? האם המחיר אותו אנו משלמים, במטבע של זוגיות וקריירה, כשאנו נכנעים לפיתויי ה"גנים האנוכיים" שלנו להשתכפל אינו גבוה מדי?

אין הרבה אנשים שיש להם את האומץ להתבונן לעצמם בלבן של העיניים גם כאשר הדמות הניבטת מולם במראה היא מכוערת, פתטית, בוטה, מגעילה, לא-מוסרית. אבל, בעצם, אולי לרוב אין כאן כל כיעור וחוסר-מוסריות. אולי הבעייה היא שאנחנו שופטים את עצמנו על פי מוסכמות חברתיות צבועות או, לכל הפחות, לא מציאותיות: אנחנו לא מלאכים. אנחנו פשוט בני-אדם (וגם זה, רק במקרה הטוב). ושרייבר חושפת את הפער הזה שבין המוסכמות המלאכותיות לבין מה שאנחנו באופן נפלא. הנה דוגמה אחת מני-רבות שפתחו לי את אותה מגרה סגורה, ציטוט מתוך מכתב של אווה, גיבורת הרומן לבעלה: "כולנו מצפים לכך שבנסיבות מסוימות ננהג באופן מסוים... נעלוז ונשמח אם מישהו יחליט לערוך לכבודנו מסיבת הפתעה, ואם אחד מהורינו ימות, נחוש אבל כבד. יתכן שהציפיות הטמירות האלו טומנות בחובן חשש שמא ברגע האמת נחוש שנבצר מאיתנו להגיב כמצופה... אני תוהה שמא הפחד הטמיר והכמוס הזה טורד את מנוחתנו יותר מן החשש מפני חדשות רעות, שכן הוא עלול להעיד על כך שאנו בבחינת מפלצות חסרות רגש.... במהלכו של הקשר שלנו פיעם בקרבי חשש טורדני: שאם יקרה לך משהו, אני אתרסק. ובה בעת העיב על התחושה הזו צל כבד, מעין פחד סמוי הנובע ממעמקים שאני לא אתרסק, אלא אחליט לצאת למשחק סקווש נינוח בשעות אחר הצהריים." הללויה.

ספר נפלא, ספר מטלטל, ספר קשה, ספר אמיתי. כמו שכתב מבקר-קולנוע אחד על "בלתי-נסלח" של קלינט איסטווד אחרי שיצא לאקרנים: "קלאסיקה מיידית". אם אתם יכולים לקרוא את הספר במקור האנגלי עדיף, כי התרגום לעברית והעריכה רשלניים, והטקסט רצוף טעויות. אבל העוצמה של הטקסט כה גדולה, שזה לא ממש יפריע. אתם חייבים, אבל ממש חייבים לקרוא את "חייבים לדבר על קווין".
58 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
עולם (לפני 4 שנים ו-11 חודשים)
אנג'ל, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך... אז אין פלא שהספרות זורמת לך בעורקים.
Angel (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ואני לא מנסה לנצל את הסימניה פשוט ממש חשוב לי שהיא תצליח. הספר האחרון היה די כישלון. :P
Angel (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
הו, כן. אמא שלי מתרגמת גם (מתאגרף החיפושית, חייבים לדבר על קווין, האב הישן...) ויש לה הוצאה קטנה משלה. מכירים את ההוצאות העצמאיות שנלחמות כנגד הממסד? אז היא אחת מהן. :)
מקווה שתקראו כי היא באמת מוציאה ספרים מעולים.
"הוצאת סאגה"
עולם (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אנג'ל - אני רואה שאהבת ספרים היא עניין משפחתי אצלכם...
Angel (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
דודה שלי תרגמה אותו.
היא מוסרת תודה לכול מי שאהב.
בלו-בלו (לפני 5 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת מעולה!
טופי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
נו...אם חייבים אז חייבים
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
קוסמת. תודה! סביר שבגיל 18 קשה מאד להתחבר לספר כזה. בכל מקרה, זה עדיף מאשר לנסות בגיל 30 ולנטוש בעמוד 18...
הקוסמת (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אהבתי את הביקורת את הספר נטשתי בעמ 30, הייתי בת 18 כשניסיתי והוא פשוט שיעמם אותי.
הבפר עדיין ברשותי וקרוב לוודאי שאנסה לחזור אליו , אולי בתור אמא הוא יעניין יותר
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אלזה, תודה! הספר באמת נהדר. ממליץ לא לקרוא אותו בתקופה עצובה כי עצב על עצב לא כדאי. בעצם, ממליץ לא להיות בתקופה עצובה אף פעם...:-)
אלזה (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מהממת, נכונה ועצובה. אני כנראה אאזור אומץ ואקרא את הספר. אולי....
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
חייבים, אין ברירה טופי, מצטער.
טופי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
חייבים?
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי - לגמרי. נתי - ממליץ לקבל את עצתה של אפרתי. אמנם היו מספר מקרים של התמוטטות-עצבים בעקבות קריאת הספר, אבל התופעה לא מובהקת, זה בגדר טעות סטטיסטית...:-) סתאאם.
אפרתי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
נתי תודה. ואל תחכי שהילדים יגדלו, זה לא ישפיע על תחושתך לגביהם או יעיר פחדים לגבי הסכנות האורבות להם. זה פשוט ספר חד פעמי ויוצא מגדר הרגיל ששווה לקראו.
נתי ק. (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי, אהבתי את המשפט האחרון.
אפרתי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אם נתבונן היטב עמוק פנימה לנפשנו (אולי לא צריך להתבונן עמוק כל כך) נגלה הרבה אמיתות מעוררות בושה על עצמנו. כאלה שאם היו מספרים לנו אותן על אנשים זרים, היינו מגלגלים עיניים בצדקנות, מצקצקים בלשון ומכים על חטא על חזהו של הזולת.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
נוריקוסאן -תודה. זו סיטואציה קיצונית שמעלה שאלות ותהיות. זה לא ששפטתי את עצמי והלקיתי את עצמי אחר-כך, כי בסופו של דבר לא היה שום דבר שיכלתי לעשות ולא עשיתי, אבל זה מכניס אותך לאותן פינות ששרייבר מיטיבה כל כך לתאר: לפער בין הציפיות החברתיות והדימוי העצמי הנגזר מהן ובין האדם, רגשותיו ומחשבותיו כפי שהם.
נוריקוסאן (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אולי אתה שופט את עצמך בחומרת יתר? הביקורת כל כך נכונה. יש משהו בכתיבה של שרייבר שמציף אצל הקורא את כל המשקעים.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
משה סופר-דופר-צופי - תודה!
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אני רואה שהספר הזה מעורר אימה בחברי סימניה שטרם קראו אותו. נתי, זה לא כזה נורא. למעט כמה סיוטים בלילה, קשיי ריכוז ורעידות בלתי-נשלטות בידיים, עברתי את הספר די בסדר...:-)
נתי ק. (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
עדיין לא ארזתי אומץ. אולי כשהילדים יגדלו...
dushka (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אכן, זו עניין של תקופה. היו לי תקופות שקראתי ספרים קשים לקריאה, הן אינטלקטואלית והן רגשית. נכון להיום קשה לי עם זה וגם עם זה אבל לפעמים אני מתאמצת. יש ספרים שההתוויה שלהם כספרים בעלי תוכן קשה מרתיעה אותי. נגיד, המינגווי הוא מדכא בגלל שהוא המינגווי. אבל חייבים לדבר על קווין הוא מדכא (אני לא בטוחה שזו המילה המתאימה) בגלל שהוא עוסק בנושא קשה וקיצוני ולא עושה הנחות. יש הבדל, כך נראה לי, אם כי לא קראתי את קווין. עם הסוג של המינגווי אני יכולה להתמודד.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
חובב ספרות, תודה! עלילת הספר מזוויעה בסדרי-גודל יותר מתאונת-דרכים קטלנית. אבל כשחווים משהו באופן אישי, זה כמובן מזעזע יותר מטקסט שקוראים...
חובב ספרות (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
וואו, חתיכת סיפור לא פחות מזוויע מזה שקראת. תודה ששיתפת, בטוח שלא היה לך קל.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
"סיבה פרוזאית לאהוב שירה"? אהבתי... לגמרי מבין את הגישה שלך. לי חשוב בעיקר שהספר ירתק ויגרה אינטלקטואלית ורגשית (או להיפך), שיחדש לי משהו. ואם המחיר הוא שהטקסט קשה, מכאיב ומזעזע (אבל לא בחוסר-טעם אלא בגלל שאי אפשר אחרת), זה מחיר שאני מוכן לשלם. כי "מי שלא מביט, מי שלא מביט, מי שלא מביט מפסיד". אבל זה משתנה מתקופה לתקופה, היו גם תקופות בהן העדפתי ספרים קלילים יותר.
dushka (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ממש לא נמלטת לשם, אוי לי אם זו היתה עיר המקלט שלי, הגעתי לשם פעם והמשפט נחרט בזכרוני. דווקא עם שירים מטלטלים אין לי בעיה, אולי (וזו סיבה פרוזאית) בגלל שלא צריך להתעמת איתם במשך כמה מאות עמודים אני אפילו מעדיפה אותם מטלטלים (אם כי במחשבה שנייה זאת מילה ממש מעצבנת). בכל מקרה, נכון לעכשיו, ספר פוקח עיניים ומכאיב מעצם הגדרתו אני לא אקח ליד. עיני פקוחות לרווחה גם ככה ואם, כדברי משוררת שונה לגמרי, העולם מלא ביופי והיופי חינם.. אז למה לי?
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מהי אמת? שאלה מצויינת. אם אנחנו מרגישים חזק חזק שמשהו נכון ואמיתי מבחינתנו, אז זו האמת שלנו. יכול להיות שכל קשר בינה לבין "אמת אובייקטיבית" מקרי בהחלט, אבל what the heck... ואני מבין היטב את עניין האסקפיזם, אבל אם כבר להימלט, אז ליצירות מרתקות ואלו, מה לעשות, מטלטלות לעתים.

ותודה על ההפנייה לבלוג המעניין של שולמית אפפל. לשם את נמלטת? כי זה נראה מה-זה מטלטל...:-)
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
שין שין - תודה! אכן. האנונימיות האינטרנטית גם גורמת לי להבין טוב יותר סופרים שכותבים תחת שם-עט. נדרש אומץ רב לחלוק דברים אישיים שהם לא בהכרח "פוליטיקלי קורקט" (ומה שהוא פוליטיקלי קורקט לגמרי פחות מעניין, אולי) באופן גלוי. לא לכולם יש אומץ כמו לליונל שרייבר.
dushka (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
בדיוק זה. למשוררת שולמית אפפל יש שיר (ובלוג) שנקרא - פחות מאמת אין טעם לכתוב. אני חושבת שזה מוטו טוב לכל כותב. השאלה היא מהי אמת? האם היא תמיד מטלטלת? האמת טלטלה אותי מספיק. בנוגע לספרים אני בעניין של אסקפיזם.
שין שין (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
תודה על הכנות, ביקורת נפלאה ומשמעותית. מעלה הרהור על נפלאות החשיפה שמאפשרת האנונימיות האינטרנטית...
משה s (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעולה
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
חני - תודה.
חני (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
תודה עולם.. על ביקורת מרגשת שמסתכלת על "הלבן בעיניים" שלך ודרכך גם שלנו.
בקשר לתקרית חלקנו קופאים במצבים כאלה לא כולנו מסוגלים לקחת את "העניינים לידיים" ..אני בטוחה שיש מקרים בחיים שאתה קם ועושה מעשה בזמן שאחרים מאובנים.
מבטיחה לקחת נשימה עמוקה ולקרוא את הספר שכתבו עליו כבר אין ספור ביקורות נפלאות..תודה
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
סוריקטה - תודה! לטעמי הכוח של הספר הוא בניתוח החד והבוטה אפילו של הפער בין מה שאנחנו לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי - תודה!
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
יעל - תודה! כיף לך שהחוייה עדיין לפנייך.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
dushka - תודה! מה גורם לך לא לרצות לקרוא? זה נראה לך ספר מדכא מדי? הביקורות משקפות את העובדה שהספר מטלטל.
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אלון, תודה! יש הרבה נורא בעולם, תאונות דרכים זה חלק מזה...
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מתוקה- תודה!
עולם (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
בן אסתר - תודה!
סוריקטה (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
נפלא. נדמה לי שזה הכוח שלו - לגרום לך לפתוח את הפצעים שלך.
אפרתי (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
יוצא מן הכלל. גם הספר יוצא מן הכלל, מגיעות לו ביקורות כאלה.
yaelhar (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מעולה, כדרכך.והספר כבר אצלי זמן מה, ועדיין ממתין...
יעל (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מעולה! פשוט מעולה.
dushka (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
כולם אומרים שחייבים ובכל זאת עם כל ביקורת שאני קוראת מתחזקת בי התחושה שלא אקרא אותו. מה שכן, הוא מייצר ביקורות מצוינות.
אלון דה אלפרט (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
מבריק. תודה. אז, זה ה"נורא"?
מתוקה (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אכן אין מילים. תודה על ששישתפת בטראומה שעברת. תודה על ביקורת נפלאה.
בן אסתר (לפני 5 שנים ו-7 חודשים)
אין מילים





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ