ניגשתי לספר הזה עם חששות, אפילו הייתי אומרת עם קצת פחד, ודי במהרה הוא מיגנט אותי אליו- מעין מסע פסיכולוגי לנבכי נפש האדם.
במרכז הסיפור מערכת יחסים בין אם ובנה –אווה וקווין.
אווה מגיעה אל האימהות בגיל מאוחר – 37, וגם זאת לאחר המון לבטים והתחבטויות. היא אישה המקדשת את החופש והעצמאות שלה והיא יודעת שהאימהות תגזול את אלו ממנה.
לרוע מזלה, אווה נאלצת להתמודד עם ילד "ייחודי" , ילד שנולד עם תועפות של רוע ושטנה אבל גם פיקחות. והשילוב הזה הוא שילוב קטלני.
קווין מגיח לאוויר העולם כשיצר הרוע טבוע באישיותו, חלק מסל התכונות שאיתו הוא נולד.
בניגוד להתעללות הורית שאנו קוראים עליה השכם וערב, בספר הזה קיימת התעללות "ילדית", אין לי דרך אחרת לתאר את זה.
ולא מדובר על התעללות כהלצה , כהשתובבות, אלא פשוט רמיסה זדונית בכוונה תחילה. בהיותו בן 6 קווין מצליח בתחכומו הרב להפוך את אמו לשבויה שלו. (כדי להבין איך ולמה תצטרכו לקרוא).
וכך לכל אורך הספר אנו מתוודעים למפלצתיות אין קץ שילד אחד מצליח לייצר עד לסוף המר.
לבי יצא אל אווה : מהיכן היא שאבה את כוחות הנפש להמשיך ולבקר את בנה בבית הכלא לאחר כל מה שעולל, מהיכן היא הצליחה לדלות את שאריות האמפתיה לאחר שבנה גזל ממנה את חייה? נשגב מבינתי.
רציתי להוסיף עוד כמה הגיגים ותובנות אך אלו יהיו מבחינת ספויילרים ולכן אני נמנעת.
הספר הזה מרתק, מצמרר וכואב. השפה שלו עשירה מאוד ומורכבת ומצריכה לפעמים קריאה חוזרת.
שורה תחתונה- ספר יחיד במינו כתוב למופת

הפסקאות הראשונות בביקורת עלולות להיות קשות לקריאה, ראו הוזהרתם.

*************

זה קרה לפני עשרים שנה, בבוקר יום קייץ נאה. המתנתי במכונית שלי ברמזור אדום. השמש זרחה אבל עוד לא קפחה. הציפורים ודאי צייצו, אבל אני לא שמעתי אותן, כי התבוננתי פנימה ולא החוצה: הייתי בדרך לבחינת התואר השני, מנסה להריץ בראש את כל השאלות האפשריות שחברי הוועדה עשויים לשאול אותי, מוודא שיש לי תשובות.

פתאום, מזוית עין שמאל, קלטתי מראה מוזר. מישהו הטיל בצד השני של הכביש בובת-אדם גדולה לחלל האוויר. "למה שמישהו יזרוק ככה בובה באמצע הכביש?", ניפק המוח שלי מחשבה טפשית. בעודי מסב את ראשי, נחתה הבובה על הכביש. מייד אחריה, ובסמוך אליה, נחת זוג-משקפיים. אחר-כך נחת לו ברכות גם עיתון, מנופף בכנפי דפיו. ורק אז הצליח מוחי לעכל. זו לא הייתה בובה, זה היה אדם.

שבריר-שנייה אחר-כך העניקה לי המציאות עוד מנה קשה לעיכול. האוטובוס, שפגע באדם והעיפו באויר, המשיך בנסיעתו ודרס את אחת מרגליו. גלגלים ימניים-קדמיים עלו, גלגלים ימניים-קדמיים ירדו. גלגלים ימניים-אחוריים עלו, גלגלים ימניים-אחוריים ירדו. רגלו התנפחה למימדים בל-יאומנו והפכה סגולה, ממש בן-רגע. חשתי אימה ומועקה גדולה, כמו שחש כמעט כל אדם, אני מניח, כאשר מתחוור לו באופן מוחשי כי האדם ואיבריו הינם חומר ככל חומר, בלי שום הנחות. אבל כל כמה שהשניות הקשות האלו שרטו במוחי תמונה שלא תשכח, מה שקרה בהמשך נחרט בי אפילו חזק יותר.

האוטובוס עצר מטרים ספורים אחר-כך. הנהג והנוסעים נותרו ספונים והמומים בתוכו. גם המכוניות בצד הכביש בו הייתי אני נותרו במקומן, כשנוסעיהן (ואני בכללם) קופאים במושביהם. האיש שכב מוטל קרוב לשפת המדרכה, מה שהותיר די מקום למכוניות להוסיף ולנסוע בצד השני של הכביש. והן נסעו. שניות ארוכות חלפו להן מכוניות על פניו ולא עצרו. שניות ארוכות עמדו מכוניות בצד הכביש שלי ונוסעיהן נציבי מלח. שניות ארוכות נותר האוטובוס בדלתיים סגורות. אני לא יודע כמה שניות חלפו כך, כי כאשר המציאות מהממת אותך ברצף מהיר של אירועים קשים זרימתו של הזמן משתנה. אולי היו אלו חמש שניות, ואולי שלושים. דומה היה שאיש אינו מעז לסטות ממסלולו – היושבים יושבים, העומדים עומדים והנוסעים נוסעים – שמא איזושהי התייחסות לאסון תכניס אותו סופית לגדר המציאות. אולי, אם כולנו נכחיש בחדלון-תגובה את מה שראינו, יתברר כי היה זה רק חלום רע. כתום הפרק הסוריאליסטי הזה, נעצר אופנוען לצד האיש, השליך את אופנועו הצידה והחל לבצע החייאה. או-אז, החלה גם התנועה בצד שלי לנוע. מישהו לקח אחריות, איש-איש לענייניו.

סיפרתי את פרטי התאונה הזו לאנשים רבים. אבל את העיקר לא סיפרתי – את מה שחשבתי והרגשתי. למה לא נחלצתי לעזור? טוב, לא למדתי החייאה, מה כבר יכולתי לעשות... איך יכולתי להמשיך אחר-כך כאילו כלום לבחינת הגמר? איך אפשר להמשיך בשגרת היום כשבן-אדם נדרס מולך למוות? מה זה כבר היה עוזר אם הייתי נכנס להלם... תמונות המקרה הזה עברו לי בראש מאות פעמים מאז. אבל, האם הזדעזעתי "מספיק"? האם מה שהרגשתי היה בעוצמה "נורמלית"? האם זה שהמשכתי בשגרת יומי זה "סביר"? את זה לא חלקתי עם אף אחד. אפילו לעצמי לא ביררתי עד הסוף, השארתי את סימני השאלה טמונים במגרה סגורה בהיפוקמפוס שלי. אבל עכשיו, אחרי עשרים שנה, "חייבים לדבר על קווין" פתח לי את המגירה.

ליונל שרייבר, המחברת, היא טיפוס יוצא-דופן. וויקי סיפר לי שהיא נולדה בשם "מארי אן". בגיל 15 היא הרגישה שהיא Tomboy ושהיא תהיה שלמה יותר עם שם של בן, ושינתה את שמה הפרטי ל"ליונל". כמה אומץ נדרש לזה, ועוד בגיל ההתבגרות, גיל נון-קונפורמיסטי לכאורה אבל, למעשה, הגיל הכי קונפורמיסטי שיש, כשנדמה לך שחיים ומוות תלויים במה שחושבים עליך בני גילך.

וגם לכתיבת הספר הזה, שנדחה ע"י 30 בתי הוצאה טרם שפורסם, נדרש אומץ רב. זהו רומן מכתבים אותם כותבת אווה חצ'טוריאן לבעלה אחרי שבנם, קווין, ביצע טבח מתוכנן היטב בבית ספרו. הוא עוסק בשאלות אנוש יסודיות נוקבות: האם יתכן שהרשע מולד? האם המחיר אותו אנו משלמים, במטבע של זוגיות וקריירה, כשאנו נכנעים לפיתויי ה"גנים האנוכיים" שלנו להשתכפל אינו גבוה מדי?

אין הרבה אנשים שיש להם את האומץ להתבונן לעצמם בלבן של העיניים גם כאשר הדמות הניבטת מולם במראה היא מכוערת, פתטית, בוטה, מגעילה, לא-מוסרית. אבל, בעצם, אולי לרוב אין כאן כל כיעור וחוסר-מוסריות. אולי הבעייה היא שאנחנו שופטים את עצמנו על פי מוסכמות חברתיות צבועות או, לכל הפחות, לא מציאותיות: אנחנו לא מלאכים. אנחנו פשוט בני-אדם (וגם זה, רק במקרה הטוב). ושרייבר חושפת את הפער הזה שבין המוסכמות המלאכותיות לבין מה שאנחנו באופן נפלא. הנה דוגמה אחת מני-רבות שפתחו לי את אותה מגרה סגורה, ציטוט מתוך מכתב של אווה, גיבורת הרומן לבעלה: "כולנו מצפים לכך שבנסיבות מסוימות ננהג באופן מסוים... נעלוז ונשמח אם מישהו יחליט לערוך לכבודנו מסיבת הפתעה, ואם אחד מהורינו ימות, נחוש אבל כבד. יתכן שהציפיות הטמירות האלו טומנות בחובן חשש שמא ברגע האמת נחוש שנבצר מאיתנו להגיב כמצופה... אני תוהה שמא הפחד הטמיר והכמוס הזה טורד את מנוחתנו יותר מן החשש מפני חדשות רעות, שכן הוא עלול להעיד על כך שאנו בבחינת מפלצות חסרות רגש.... במהלכו של הקשר שלנו פיעם בקרבי חשש טורדני: שאם יקרה לך משהו, אני אתרסק. ובה בעת העיב על התחושה הזו צל כבד, מעין פחד סמוי הנובע ממעמקים שאני לא אתרסק, אלא אחליט לצאת למשחק סקווש נינוח בשעות אחר הצהריים." הללויה.

ספר נפלא, ספר מטלטל, ספר קשה, ספר אמיתי. כמו שכתב מבקר-קולנוע אחד על "בלתי-נסלח" של קלינט איסטווד אחרי שיצא לאקרנים: "קלאסיקה מיידית". אם אתם יכולים לקרוא את הספר במקור האנגלי עדיף, כי התרגום לעברית והעריכה רשלניים, והטקסט רצוף טעויות. אבל העוצמה של הטקסט כה גדולה, שזה לא ממש יפריע. אתם חייבים, אבל ממש חייבים לקרוא את "חייבים לדבר על קווין".

עוכר שלווה, מהפך קרביים, אגרוף בבטן, מדיר שינה, סחרחרה מטורפת, רכבת הרים מטלטלת, מעורר קבס, אלה מעט מן הביטויים שזוחלים בתודעתי בשבועיים האחרונים כמו תולעים של רוע.

מעולם לא ניגשתי לכתיבת ביקורת בחרדת קודש כזאת, בתחושה של עצב תהומי, במצב רוח שעל סף הבכי, כמו שניגשתי לכתיבת הביקורת הזאת. ספרים רבים השפיעו על דיעותי, על האידיאלים שלי, שינו את השקפת עולמי, הרחיבו את אופקי, השמיעו את קולם של אלה שאוזני אינה כרויה אליהם בדרך כלל, חשפו למול מבטי הבוחן את האנשים שעיני אינה שוזפת דבר יום ביומו. אבל הספר הזה? הוא הכה בי והתחנן על נפשו, ומשך אותי בעבותות של חרדה וחמלה. הוא כישף אותי, בלע אותי, הוא בחן את נאמנותי, על מי ארחם, למי אתן את דברתי, במי אטיל אשמה את מי אחון. ובכל פעם שהבטתי בפניה של טילדה סווינטון, המגלמת את אווה בסרט, ראיתי את מהותו של הייאוש.

על מה היה כל זה?

אווה חאצ'טוריאן ופרנקלין פלסקט הם זוג נשוי ואוהב. אווה הקימה חברה שמוציאה לאור מדריכי נסיעות לאלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. מתוקף תפקידה היא עורכת מסעות בכל העולם לכל היעדים שעליהם היא כותבת. פרנקלין מאתר אתרים לצילום לחברת הפרסום שבה הוא עובד. אווה היא אמריקאית ממוצא ארמני וכך היא משמשת כעין הבוחנת של הסיפור, האאוטסיידרית, המנתחת את הרגליו ואת אופיו של הציבור האמריקני, המשקיפה, המבקרת וזו שאינה ניזונה מן התמימות האידיאליסטית וגדושת הסיסמאות של בעלה הגבר הכל-אמריקני. כשהם מתגוררים בלופט בטרייבקה, מעוזם של האומנים הניו יורקים, מקשיבים לתקתוקו של השעון הביולוגי של אווה, הם מחליטים להביא ילד לעולם.

אווה אינה ששה לפגוע בקריירה שלה, ואין בה גם אמפתיה לערך המוסף שבא עם ההיריון, כמו בחילות ודליות ברגליים. איתרע מזלם והבן שנולד להם, קווין, היה מן הסוג הבלתי מתמסר. מן הרגע שנולד ועד שמלאו לו שש עשרה, לא שררה אהבה גדולה בין אווה לבנה, ויומיים לפני יום הולדתו ביצע טבח נורא בתיכון שלו.

(למה אנחנו חשים צורך לצרף למילים מסוימות כמו רצח, טבח ופיגוע תארים קלישאתיים כמו מזעזע, נורא ומחריד. וכמה נרצחים הופכים רצח לטבח? שנים, חמישה, שבעה?)

מקריאת מספר הביקורות המצומצם שנכתבו על הספר בסימניה, עולה נימה של זעזוע ודחייה כלפי אווה, האם המנוכרת, וכמעט כל הכותבים תהו כיצד אם יכולה שלא לאהוב את בנה. ואף אני הגדלתי עשות ובטוקבט טיפשי (על חטאי אני מכה עכשיו) על ביקורתה של ציפי, ניתחתי דמויות שעליהן לא קראתי וכתבתי כי יתכן שאם עקרה רגשית ילדה ילד עקר רגשית.

ובכן, לא!
אני בטוחה שכולנו קראנו אותו ספר, הכיצד זה התעלמו הקוראים, כותבי הביקורת, מן הניתוח המזהיר שאווה מנתחת את אופיו ואת התנהגותו של בנה, את האופן שבו היא קוראת את מניעיו וקורעת את המסכות מפרצופו. כי אווה חאצ'טוריאן ילדה, למרבה הצער, פסיכופת. סוציופת מפלצתי מתוחכם, מניפולטור חסר עכבות, חכם, מבריק, דעתני, בעל מטעני ענק של רוע מזוקק.

הצרה היא, שמן הרגע הראשון בו קורע בכיו הבלתי נגמר את שלוות הבית, עומדים אווה ופרנקלין כמו תובע וסניגור מול קווין הקטן, המפליא לשחק ברגשותיהם. אווה רואה איך צומח לו תחת אפה ילד בלתי נאהב שמאמלל את חייה, ופרנקלין, שזוכה גם בכל אהבתו המזויפת של קווין, מוצא בכל מעשה את כוונותיו נטולות הרוע של המלאך הקטן. אלא שלא כולם חושבים כמוהו. שמרטפיות, גננות, מורים, חברים, אמהות של ילדים בשכונה, כולם שומרים מרחק מן הילד השטני. אווה רואה ועיניה כלות. ופרנקלין , הוא מגן על צאצאו המקסים ותולה את כל הרעות החולות באשתו ובעולם כולו.

קווין הוא ילד לא מאובחן. הוא מתחיל לדבר מאוחר ועושה את צרכיו בחיתול עד גיל שש. אלא שכל הסימפטומים המעידים על פיגור אינם אלא חלק מן הארסנל שבו הוא משתמש בתחכום רב, ואין הסוואה יותר מוצלחת למוח מבריק ודעתני מהתנהגות של ילד מפגר, אדיש ומשועמם חברתית. אווה נוטשת את עבודתה ונשארת עם קווין עד שמלאו לו שש שנים. יש שם ויתור גדול על הקריירה שלה והשקעה גדולה בילד סרבן המעמיד פנים שאינו קולט כלום, אבל אהבה גדולה אין שם.

אווה היא אשה בעלת רגשות עזים. אהבתה לבעלה ולבן משפחה אחר (מטעמי ספויילר אינני רוצה לפרט) מתוארת באופן שאינו יכול ללמד על עקרות רגשית. אשה אחרת, שבעלה מצדד בבנה כל הזמן ותולה בה את כל הרעות החולות, הייתה מפרקת את הזוגיות. לכן האשמה בדבר חלקה באסון שהתרחש אחר כך, הוא בבחינת ניסיון עקר להבין למה.

הספר הוא רומן מכתבים. שאותם כותבת אווה לפרנקלין הנעדר, כשקווין מתקרב לשנתו השמונה-עשרה. במכתבים היא מתארת את ההיסטוריה המשותפת שלהם, החל מתקופת פרה-קווין המאושרת ועד הרגע שבו נפלו השמיים. אני לא חשתי, בניגוד למבקרים אחרים, כי עצם העובדה שהדברים נכתבו מנקודת מבטה ולא מנקודת מבטו של פרנקלין, הוא עיוות של האובייקטיביות הקדושה ביחס לאישיותו של קווין. גם אם נשפוט את מבחן התוצאה בלי להתעכב על כל השלבים האיומים בהתנהגותו, התוצאה היא כה איומה, מזעזעת ויוצאת דופן, עד שלא משנה אם אווה הייתה אם רחמניה או אם מתנכרת, קווין לא היה פושע סתם, קווין היה יצור שלא מצאתי שם מתאים לכנותו.

בניגוד לנערים אמריקאים רבים שנכנסו לכיתתם או לבית ספרם בנשק שלוף ובצעו הרג אכזרי, קווין תכנן את מעשהו כמלאכת מחשבת של תיאטרון מהשאול. החל בכלי הנשק אותו בחר וכלה באנשים אותם רצח. לקווין גם לא היו תירוצים וסיבות ולכן לא היו שם סימנים מקדימים. לא היה זה נער מבית מתעלל, הוא לא סבל מחסכים, חבריו לא התנכלו לו (הם פחדו ממנו) וגם אם אמו לא הלכה שולל אחרי אישיותו רבת הפנים, אביו נפל ברשתו והעתיר עליו אהבה ותשומת לב בשביל שניים. כך שהשאלה למה נשארת מאיימת ופתוחה בדיוק כמו השאלה איך קורה שנולד ילד כזה. וכל מי שיתן לי הרצאה על מה שחש העובר בבטן ועד כמה חשוב להעשיר את עולמו במוסיקה ולהעניק לו אהבה טרום לידתית וכולי וכולי, אוכל לומר לכם כי אם קווין היה שטני קצת פחות, אווה הייתה אוהבת אותו הרבה יותר.

גם אחרי שקורה הרע מכל, אווה לא נוטשת אותו. בודדה, חבולה, גלמודה, פגועה ומרוסקת, נרדפת על ידי הציבור האמריקני ועל ידי הורי הנרצחים, היא מבקרת את קווין פעם בשבועיים בכלא שבו הוא שוהה.

הספר הינו יצירת מופת מדהימה. מסוג הספרים שנכתבים לעיתים רחוקות. בטקסט עשיר וגדוש ניתוחים פסיכולוגים מרתקים, בפסקאות מורכבות, בשפה עשירה בדימויים, פורשת בפנינו ליונל שרייבר רומן מתח מצמרר מהגיהנום. מעבר לתוכן ולסיפור המרתק, שרייבר היא פצצת כישרון שמעטים כמוה.

זה אינו ספר מתח בעל מאפיינים רגילים. ידוע לנו מי הרוצח, אבל לאט לאט חושפת בפנינו שרייבר את כל האירועים שקדמו ליום הרצח ורק כמעט בסוף, כשלבנו הולם וסצינת הטבח נפרשת בפנינו כמו בסרט, רק אז אנו מבינים כי בזאת לא תמה הזוועה.

הספר קשה לקריאה. פעמים רבות מצאתי עצמי קוראת פסקאות ומשפטים פעמיים וגם שלוש פעמים כדי לרדת לסוף דעתה של הסופרת. קצת קשה להאמין שהספר היה רב מכר הן בגלל תוכנו והן בגלל סגנונו. לכן, ברשותכם, אני מאמינה כי אנשים רבים קנו אותו אך לא קראו אותו וכי הניחו אותו על שולחן הקפה כדי לדון בו בשיחות סלוניות. ויש על מה לדון וחייבים לדבר.

תחושות דומות, אם כי חלשות בהרבה, חשתי בקריאת ארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה של הרמן קוך, שגם הם עוסקים במהותו של הרוע. אבל חייבים לדבר על קווין מתעלה עליהם בכמה וכמה דרגות. הציון של חמישה כוכבים חוטא לאמת שלי וחוטא לספר. בעיני הספר הינו חד פעמי, שמשאיר גם את הספרים המשובחים ביותר להשתרך אחריו. הספר ראוי לקריאה שניה ושלישית ובוודאי שבכל קריאה אפשר למצוא בו פנינים חדשות גם אם הן פנינים של כאב איום.

וכמה הערות קטנוניות להוצאה לאור:
הספר מודפס בפונט נוראי ובאיכות שנדמית כאילו הודפס כמניפסט חשאי בבית דפוס של המחתרת. בדפים מסוימים הדפוס נמרח וזה בפירוש לא הולם.
שמה של האומנת של קווין אינו סיובאן אלא שאבאן או שאוואן שהוא המקבילה הנשית של השם האירי שון. באמריקנית הוא נקרא שאבאן (למרות שהוא מאויית סיובאן) ובאנגלית בריטית שיבאן או שיבון בבית רפה.

לא אשכח את הרגע הזה שגיליתי את שני הפסים במקלון. שני פסים עבים וברורים שהסתמנו על הרקע הלבן. הרגשתי שהדם אוזל ממני, כאילו הייתי בובה מתנפחת שמישהו חורר במחי יד. "מה יצא?" הגיע אלי קולו של בן זוגי מאי שם. לא מסוגלת לענות קרבתי אליו את המקלון. "הריון" הוא אמר בקול של מי שמודיע על צונאמי מתקרב, ושמט את סכין הגילוח שבידו. הריון. אני באמת בהריון. ניסיתי לחייך אליו באומץ, אבל בתוכי התפרקתי למליוני חלקיקים זעירים, רק עורי נותר לכסות על התוהו ובוהו שבפנים.
אני באמת בהריון.
שלושה ימים רצופים לא הפסקתי לבכות, ולא מהתרגשות. תחושת האבל שאפפה אותי היתה מוחשית וסמיכה כמו שמיכה שחורה שכיסתה אותי. מתבונן מהצד מן הסתם היה חושב שמדובר בילדה בת 16 שנקרע לה הקונדום, ולא באישה בוגרת נשואה באושר שניסתה להרות.

לא ציפיתי להרגיש כך. לפחות קוויתי שלא ארגיש כך. כל הסרטים שראיתי והספרים שקראתי לימדו אותי איך צריכה להרגיש אישה בגילי במקרה כזה. הייתי אמורה לקפוץ מהתרגשות עד תקרת האמבטיה, לספר לבעלי ומייד להתקשר לכמה חברות טובות ולספר להן בסוד שהנה, גם אני. זה היה אמור להיות סוף סוף המפתח שלי לכניסה בלתי מעורערת למועדון הנשי שכה השתוקקתי להיכנס אליו ומעולם לא השתייכתי באמת. שיחות על בחילות בוקר וצרבות ועייפות היו השפה המדוברת בארץ הנחשקת הזו, ועתה לא היתה לי ברירה אלא ללמוד אותה.

אבל אני לא הרגשתי ככה. ככל שרציתי להיות כמו כולן לא הצלחתי לצוות על עצמי לחוש שמחה. עד שקראתי את "חייבים לדבר על קווין" לא נתקלתי באף אחת שהייתה אפילו אמביוולנטית לגבי הריון מתוכנן מראש. כל כך הזדהתי עם תיאורה של שרייבר על הדילמה האם להפוך לאם. ערבים על גבי ערבים של שיחות המנתחות לפרטי פרטים את הבעד והנגד, כשבסופם אין שום הכרעה חד משמעית כי אנו יודעים שמחר נוכל לנהל את אותה השיחה בדיוק ובעצם אין צורך להחליט עכשיו. שיחות שממבט לאחור נראות לי (כמו לאווה) מגוחכות משום שלאף אחד מאיתנו לא היה אפילו מושג קלוש איך זה באמת יהיה להיות הורים. שיחות תמימות של אנשים שמרגישים שהם שולטים בחייהם ומנסים להמשיך ולשלוט גם כשמדובר בלידת ילדים. איזו אשליה מתוקה.

ולבסוף נפלה ההכרעה שכן. אצל אווה בגלל בדידות לא צפויה באחת מנסיעותיה הרבות וערב אחד של דאגה לבעלה שאחר לבוא הביתה בכמה שעות. אצלי עקב מחלה לא צפויה שבעקבותיה נאמר לי שלא אוכל ללדת. שתינו היינו מופתעות מההריון. אולי כי היה מהיר מדי ולא הרגשנו שזה באמת, עוד לא הצלחנו להסתגל לרעיון שאנחנו בכלל מנסות להרות. כמו אווה עשיתי את כל בדיקות ההריון הנדרשות בקנאות פנאטית, אכלתי אוכל מזין ובריא והתרחקתי מכל טיפת אלכוהול. כמוה גם אני כעסתי על כך שגופי הופקע ממני והפך לנחלת הכלל, מושא להערות מצד רופאים וזרים גמורים כאחד, כאילו העובדה שבטני בולטת מתירה לכולם להעיר לי הערות ולחלק הוראות.

ואז באה הלידה. אבל בעוד אווה מנסה לנצח באותה תחרות נשית מטופשת של מי עמידה יותר לכאב, מי מצליחה ללדת לידה טבעית, לשכך את כאביה בעזרת כדור פיזיו או מסז', אני וויתרתי וביקשתי מייד אפידורל. לאחר שעות ארוכות של צירים ילדה סוף סוף אווה את קווין ואני את הגדולה שלי. שתינו לא התחברנו לתינוקות ממבט ראשון. שתינו ניסינו להניק. אלא שקווין דחה בעקשנות את הפטמה המוצעת לו, בעוד ששלי דווקא התחברה מייד, אבל אני, כפויית טובה שכמותי, במקום להתענג על ההנקה כפי שנדרש ממני, הרגשתי כאילו היא מוצצת ממני את שאריות החיים שעוד נותרו בי.

אך כאן מסתיים המשותף ביני לבין אווה. בעוד שהיא נשארה מנוכרת רגשית לתינוק, אני התאהבתי בתינוקת שלי. דווקא אחרי שחשבתי שזה לא יקרה התאהבתי בלב שלם, נתתי לה את כולי, באמת, ללא זיוף או העמדת פנים. האם זו הסיבה שאווה גידלה רוצח סידרתי ואילו התינוקת שלי גדלה להיות ילדה מקסימה וטובת לב?
אני בטוחה שלא. יש גבול לכמה הורים, ואפילו אמהות, יכולים להשפיע. אמנם זה אופנתי כיום לחפש אשמים, וביחוד להאשים את האם, אבל אני סבורה שיש בכך אפילו הבריס לחשוב שמעשי כל כך חשובים. (חבל רק שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי להפטר מרגשות האשם כשזה נוגע לבנותי.) זה לא פוליטיקלי קורט לומר אבל אני משוכנעת שיש ילדים שנולדים נבזיים שלא לומר רשעים. לצערי הרבה ילדים גדלים בהזנחה רגשית חמורה ואפילו התעללות ועדיין אינם הופכים לרוצחים סדרתיים. קווין הפך לרוצח סידרתי כי הוא הפך לרוצח סידרתי. טאוטולוגיה פשוטה שלא מסבירה את הסיבות. באותה מידה שהרפואה לא יודעת להסביר מדוע הגדולה שלי קיבלה סוכרת נעורים. ואגב חיפוש אשמים – כמעט בכל פעם שאנשים זרים רואים שאני מודדת סוכר או מזריקה הם שואלים אותי למה הילדה קיבלה סוכרת. כשאני עונה שאין לי מושג הרבה מהם אומרים לי שבטח נתתי לה לאכול יותר מדי ממתקים ולא הקפדתי על תזונה בריאה. את הכאב של סכין שננעצת עמוק בלב עם סיבוב אני לא יכולה לתאר. הרי נתתי לה לאכול ממתקים. ברור לי שהכאב שלי לא קרוב לזה של אווה.

קראתי את הביקורות כאן ורובן המכריע האשימו את אווה בכך שלא אהבה את בנה, בכך שבחרה ללדת לא בלב שלם. אפרתי היתה הראשונה שיצאה להגנתה בביקורת המעולה שלה ואני מסכימה איתה. אף אחד לא יכול לדעת איך זה להיות הורה עד שלא הפך לכזה, ואז למרבה הצער כבר מאוחר מדי. ראיתי הרבה נשים שרצו להיות אמהות בכל מאודן ובכל זאת הן אמהות איומות. בימים שאני לא מרגישה יותר מדי אשמה אני חושבת שאני אמא טובה. גם בזמנים שבהם אני מרגישה שאני אמא נוראית אני לא מפחדת שמי מבנותי תהיה רוצחת סדרתית. הבחירה להיות הורים היא הבחירה המשמעותית ביותר בחיים שלנו, ולמרבה הצער אין לנו שליטה בתוצאות.

ספר מעולה, קריא וכתוב היטב, שלא מפחד להסתכל לאמת בעיניים, גם כשהיא קשה ולא נעימה.

לא רק מתבגרים עורכים טבח בחבריהם בכלי נשק קלים להשגה. גם כאלה שכבר עברו רשמית את גיל הנעורים - אם כי נשארו באותו מרחב של "הביטו בי! אני כה מיוחד, אף אחד לא מבין אותי, אבל הרובה שלי יכריח אותכם לשים לב אלי". זה לא קורה רק באמריקה אם כי הרוב המכריע של המקרים האלה קורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שלמעשה המציאה את הז'אנר. הספר הזה יוצא דופן לא בגלל הסיפור ההופך טריוויאלי ממקרה טבח אחד למשנהו. הוא יוצא דופן כי הסופרת זנחה את מה שמוסכם על כולם כמותר לומר, והשתדלה - וגם הצליחה - לומר את האמת. זו שלא אומרים אותה בקול. וזה כשמדובר בסופרת אמריקאית - גם אם אינה חיה בארצות הברית - הוא החלטה נדירה שבנדירות, ההופכת את ספרה לספר יוצא דופן ואמיץ מאד.

יש כמה נושאים שאסור בתרבות שלנו לגעת בהם. הורות - במיוחד אמהוּת - היא אחד הבולטים שבהם. מוסכם על כולם שאם מתאהבת בפרי בטנה מרגע הלידה - או לכל היותר מהרגע שהסלקל עם העולל מגיע הביתה - והיא תגן על הצאצא בחירוף נפש, תתעלם בדרך כלל מפגמיו ותמלא את חלקה בהסכם עד יום מותה. מוסכם גם ש"אין ילדים רעים, יש רק הורים רעים או כאלה שלא מבינים את הילד שלהם". בסיפור הזה אווה היא "אמא רעה". היא לא רצתה להיות אם. וכשהפכה לאם לא התאהבה בבנה. לא הסכימה להתעלם מהמציאות, לא הסכימה לחפות על בנה ולתאר את התנהגותו במונחים סלחניים. היא העדיפה את בעלה על בנה, והעדיפה את המימוש העצמי שלה (קרייריסטית אחת!) על פני טיפול בתינוק שלה ואפיית עוגות, ובזה הפכה למעשה לאסירה של ערכי המשפחה האמריקאים בלי הרבה יכולת להשפיע על התנהלות משפחתה, שהוכתבה על ידי ילד מתוחכם ונבון ואב עיוור למציאות, שהמלחמה בהם בלתי אפשרית.

הדמות האחרת היא פרנקלין בעלה. הוא המייצג העיקרי של הרוח האמריקאית, זה שקנה את מראית העין של המשפחה האמריקאית - הורים מחייכים וילדים מתוקים. הוא שהתאהב בבנו מהרגע הראשון וסירב לראות שאולי משהו בתמונת העולם הזו פגום והמציאות אינה צבועה בצבעי טכניקולור. פרנקלין הוא הרפובליקאי האמריקאי המצוי: הוא ילד אבוד בין בני משפחתו המתוחכמים ממנו.
בניית הדמויות הראשיות היא מלאכת מחשבת. אווה אינה דמות שהקוראים אוהבים. היא דעתנית, מתנשאת, וכחנית ללא לאות והמון פעמים היא פשוט נודניקית. מצד שני אי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה הענקית בה היא נמצאת: היא הצליחה בכל מעשיה - זוגיות נפלאה, עסק מרשים, עושר. הכישלון באמהות מבטל את שאר השגיה ומקעקע את עולמה. קווין - ילד שנולד ללא יכולת אמפתית, מתמרן את סביבתו באכזריות עולצת, כמו ילד התולש כנפיים של זבובים לראות אותם מתפתלים.

הספר הזה מתאר את השבר העצום של הורות מוחמצת. תמונת עולם החושפת מרתף שורץ נחשים. ומה שכל כך נורא בסיפור הוא שהוא כל כך אמיתי ומדוייק. והוא עלול להזדחל מהצללים גם במשפחות "רגילות" עם ילדים "רגילים".

מי קובע מה אנחנו נהיה כשנהיה גדולים? חובה על הורים לקרוא את הספר. למזלי עשיתי ילדים ואז קראתי את הספר כי אחרת זה היה קשה יותר.

את האמצעית שלי שאני קוראת לה "הקצפת" שלפו לי מהבטן והרגשתי כל כך מרוקנת לאחר מכן שרציתי דקה להתכנס בעצמי לפני שאקבל אותה. בזמן שבן זוגי מצלם והיא בוכה והאחיות מקרקרות סביבה רציתי דקה לעצמי. ואז שמעתי את הרופא שואל כך מתוך תחושה של ערפל רוצה לראות אותה? ואני עניתי לא! והרופא אמר "בטח שאת רוצה תראי איזה חמודה" זה לא שלא אהבתי או רציתי פשוט רציתי רגע עם עצמי. מאז בכל יום שעובר אני מתאהבת בה יותר ויותר עם הרגש הזה שנקרא אימהות רגש שלא נגמר אף פעם וטוב שכך..

מובן מאליו שתשעה חדשים בבטן אמורים ליצור בונדינג בין העובר לאמו .באיטיות רבה
שלב אחרי שלב צעד אחרי צעד . ובאופן מובן וברור כל אדם שאנו פוגשים בעולם יש תהליך של הכרות ושלב שבו מחליטים האם אנו מחבבים ,אוהבים ,שונאים את האדם שמולנו אבל זו החלטה לגמרי שלנו את מי להכניס לחיינו.
אמא של קווין לא אהבה אותו מDAY ONE למרות שניסתה . האם זה כל כך מובן מאליו שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו באופן מוחלט ?
הורה שמביא ילדים לעולם הוא האחראי המרכזי על התוצר הסופי.כל המרקם המשפחתי בספר יצא מאיזון בעקבות לידתו של קוון.
האבא שזייף אבהות הוא לא פחות אשם מהאמא שלא הצליחה לפתח רגשות לבנה אלא בדיוק ההפך לייצור אנטי וקרירות כלפיו וכלפי
האישיות שפיתח לעצמו.נשאלת השאלה בכל הספר מה קדם למה הביצה או התרנגולת. מה הוליד את ההתנהגות הלא רצויה חוסר היכולת להרגיש
ולהכיל את קוון או שהוא פשוט נולד עם גנים דפוקים.
בחוג פסיכולוגיה התווכחו בלי הרף על מי משפיע יותר? התא המשפחתי, הסביבה , גנטיקה? לא היו שום מסקנות חד משמעיות.

דבר אחד בין התובנות הרבות למדתי מההורות שלי ואתו אין להתווכח:
ילדים שההורים מאמינים בהם, מאמינים ביכולתם, פורחים! הם אינם זקוקים למילים ולמעשים שיגבו
את ההרגשה המקרוסקופית הזו כמו ברומטר שילדים חשים כשאוהבים אותם.

אלפי מילים לא יכולות להעביר הרגשה כנה אחת שבשבילה לא צריך שום מילה.

ילד שהוא לא אהוב יודע את זה ! ילד שמקניטים אותו בבית , לא סומכים עליו, לא מאמינים ביכולות שלו מרגיש זאת .
כי הרי לכל ילד יש יכולות כאלו או אחרות רק צריך למצוא אותם ולהעצים אותם.
והתפקיד הנכבד שמור להורים ,למורים, למפקדים לדמויות חיקוי שאנו מספקים לילדים במשך חייהם .

היה לי קשה לצלוח את הספר .אין ספק שלקרוא סוג כזה של ספר דורש תעצומות נפש שבדיוק בתקופה הנוכחית קצת קשה לגרד בעקבות המצב שממילא מורכב. הספר גורם לכל אמות המידה שלנו כהורים, כבני אדם לערעור קל בקשר לתפקיד הנכבד שלנו כהורים והצורה בה אנחנו מתפקדים כתא משפחתי שאמור לתת חומה ולעטוף את הילדים שלנו מהמוזריות והמוטרפות של העולם שבו אנו חיים.

כבד אני יודעת אבל כל הספר הוא מאוד מאוד כבד בתוכן באווירה במשמעויות החבויות והגלויות וכמובן דברים שלא מדברים עליהם בתוך המשפחה. השתיקות,המחנות והיריבויות מי צודק מי מנצח. הקטנוניות הזו של ההורים.

אבל על קוון חייבים לדבר כי אם לא נדבר על קוון כל כתיבת הספר היה לשווא.

כל מילה מיותרת אם נשאר למשהו באמתחת עוד טיפונת של תעצומות נפש אז חייבים לקרוא.

ידעתי שאקרא את הספר הזה באיזשהו שלב, אבל דחיתי את קריאתו בידיעה שהוא קשה לעיכול, בעיקר להורים. בדיעבד, אני יכולה לומר שרתיעתי מהספר היתה מוצדקת ואשר יגורתי בא לי – ובגדול: זהו ספר מעורר חלחלה, חרדה, בחילה. ספר שנועץ סכין בלב, ומסובב...
ובכל זאת היה שווה: סבלתי, אבל יחד עם זאת לא יכולתי להפסיק כי הוא פשוט מעולה.
עצם נושאו של הספר היה יכול להוביל לכתיבה קלישאית, יללנית, עתירת מניפולציות רגשיות, ומכל המלכודות הללו הסופרת מצליחה להימנע ומוציאה תחת ידיה יצירת מופת מעוררת מחשבה.
אווה, אימו של קווין, כותבת לאביו, בזמן שקווין מרצה את עונשו בכלא לנוער לאחר ביצוע טבח המוני בתיכון שלו. מטרת המכתבים להבין מה הביאו לעשות זאת, לעקוב אחר סיפור חייו מרגע לידתו ועד ביצוע המעשה, לנסות להבין אם ומה חלקה בכך. מן קתרזיס של לשפוך הכל, לחוות הכל מחדש בעיניים של זו שראתה את שיא הזוועה אליה הגיעה בנה, ועכשיו לא נותר אלא לדבר על זה.
הסיפור הזה בעיני הוא בעצם סיפורה של תאונת שרשרת שתבעה הרבה קורבנות בדרך, וששיאה, כאמור, ברצח ההמוני:
אימו של קווין, אווה, היא קורבן של תכתיבי ה"פרו ורבו" שהביאו אותה ללדת ילד מהסיבות הכי לא נכונות.
קווין עצמו, שנולד לאם שלא באמת רצתה בו ושידרה זאת מרגע הלידה (למרות שניסתה לאלץ את עצמה להרגיש ולהעניק) הוא קורבן של נסיבות לידתו ואופן גידולו.
וכל אותם ילדים ומבוגרים שקווין נהג בהם כבכלי משחק, אף הם קורבנות בתאונת השרשרת הזו.
התאונה הזו יכלה להימנע לו אווה היתה מודעת וקשובה לרגשותיה האמיתיים, שאותתו לה לא להרות וללדת את הילד שבעלה רצה בו כ"כ. זו הטעות שלה. כאן נעוצה אשמתה.
אווה נעה בין רגשי אשמה חריפים על אופן התנהלותה עם קווין לבין התנערות מאשמה ותלייתה בגורמים אחרים. ואכן, אין ספק שגורמים נוספים תרמו להתפתחותו הלקויה של קווין, אך הם רק בבחינת תוספת לאשמתה שלה - העדר קו חינוך אחיד שמתבטא באמהות תובענית וחשדנית-בצדק-שמנסה, אבל נכשלת, בהצבת גבולות, לעומת אבהות כרוכייתית, סלחנית, עיוורת וחסרת עמוד שדרה, אלימות שגואה מכל עבר כדוגמת מעשהו של קווין, ערכי התרבות האמריקאית, ועוד ועוד.
למרות שאווה, על פי תפיסתה, חופרת בעצמה ושוטחת בכנות את רגשותיה- על המבישים והמביכים-כאחת שאין לה יותר מה להפסיד, היא לא מודה בפה מלא בטעות הראשונית והגורלית-עצם לידתו של קווין.
ונשאלת השאלה: האם היא בעצם ערה לטעותה ומדחיקה אותה בנסיון להגן על עצמה מפני קריסה סופית, או שמא היא לא באמת מודעת עד הסוף והתובנה הזו נסתרת מבינתה?
השאלה הזו כל הזמן הדהדה לי בראש והזכירה לי לא להתייחס לכל דבריה של אווה כאל אמת מוחלטת וכנה. והכוונה היא לא לסיפורים על התנהגותו מעוררת הפלצות של בנה, אלא על תחושותיה, תחושותיו והפענוח שלהן.
חשבתי לעצמי למה כ"כ אכפת לי שהיא תודה באשמה, שבאמת תיקח על עצמה את האחריות לכל הסאגה הזוועתית הזו? למה אני כועסת עליה שהיא לא עושה את זה? מה זה יעזור שהיא תכה על חטא ותתלוש את שערותיה? והבנתי שזה חשוב לי כי הגרעין שאני לוקחת מהספר הזה הוא המסר של: אל תעשו ילדים שאתם לא באמת ובתמים רוצים בהם. הם מרגישים את זה. האנטנות שלהם מכוונות אל תוך תוככם ושום דבר לא נעלם מהם.
אז נכון שעומדת לזכותה אי הידיעה – היא לא באמת יכלה לדעת את ההשלכות של לידת ילד לא רצוי, היא האמינה שתצליח לגייס את הגישה והרגשות "הראויים" לכשילדה יגיע לעולם. אולם כמו שבעולם המשפט, במקרים מסויימים, אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, גם כאן אימו של קווין נמצאת אשמה, ואת העונש שלה היא מרצה מהרגע שקווין נולד ועד אחרית ימיה.
אז ברור שכאן מדובר בהקצנה בוטה של ההשלכות. לא כל ילד שנולד בנסיבות כאלה הופך לרוצח או אפילו מגיע לקרסולי התנהגותו החולנית והשטנית של קווין – הן יכולות גם להוביל "רק" לילד שגדל לא כפי שמגיע לילד לגדול, ולהיווצרותו של לופ הרסני אינסופי בו הילד האומלל מאמלל את סביבתו שמאמללת אותו וחוזר חלילה.
אבל ההקצנה הזו היא היא שמחזקת את המסר שמחלחל מהספר הזה.
בתחילת הספר מופיע המשפט: "ילד זקוק לאהבתך יותר מכל, דווקא כאשר הוא ראוי לכך פחות מכל" (ארמה בומבק). ואני רוצה להתייחס לשלב מוקדם יותר ולומר: ילד זקוק לידיעה שהגעתו לעולם היתה מבורכת. וכשהבסיס הזה מתקיים אפשר להמשיך לשלב הבא וללמוד הורות טובה מהי.
יש לי עוד המון מה להגיד על הספר המטלטל הזה ואני בטוחה שאשאר תחת השפעתו עוד תקופה ארוכה.
על אף שמהספר נושב קור מקפיא עצמות הוא מומלץ בחום.

בוקס בבטן, זו התחושה שמשאיר אחריו הספר הזה. גם מחנק, עצב גדול, מועקה. כבר שבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא אותו, והוא עדיין לא יוצא לי מהראש, מטריד ומציק. הספר הזה ישב על מדף הספרים לקריאה שלי וחיכה לתורו. בתחילה קצת חששתי ממנו בגלל הנושא הטעון. אחר כך הייתי בהיריון ולא רציתי להציף את עצמי במחשבות שספר כזה יכול לעורר. ולפני שבוע אזרתי סוף סוף אומץ. אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי מהקריאה שלו? האמת שנהניתי מאוד. ליונל שרייבר היא סופרת מחוננת ואחת הטובות שקראתי בחיי. הכתיבה שלה מושכת כמו מגנט. התאהבתי בה עוד ב"עד כאן" ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, אני סוג של מעריצה אותה. לא הרבה סופרות היו מסוגלות להוציא תחת ידן ספר כזה בגלל הנושא הכל כך טעון ובגלל שהוא רחוק מלהיות "פוליטיקלי קורקט".

הספר נפתח בהקדשה של ליונל שרייבר לבן זוגה: "לטרי, תרחיש אימים אחד שלמרבה המזל, לא התממש במהלך חיינו המשותפים". הספר הזה הוא הרבה יותר מכל תרחיש אימים.

יצר האדם טוב מנעוריו? לא במקרה של קווין, בנם של אווה ופרנקלין. אבל מה קדם למה? אולי העובדה שאווה חצ'טוריאן מעולם לא רצתה להיות אימא גרמה לה ללדת בן שקשה עד בלתי אפשרי לאהוב אותו? בן שיומיים לפני יום הולדתו ה-16 מבצע טבח בבית ספרו, טבח שמונע מכל כך הרבה שנאה, טבח שמתוכנן לפרטי פרטים באכזריות ובציניות שרק הוא מסוגל להן, טבח שהוא לא מביע עליו לא חרטה ולא צער. האם כל זה התחיל כי אווה לא רצתה להיות אימא?

אבל בסוף היא הפכה אימא לתינוק ששניות ספורות אחרי שיצא לאוויר העולם סירב לינוק ממנה, תינוק שהטיפול בו וההתמודדות איתו היו קשים מנשוא, תינוק שבלתי ניתן ליצור איתו את הקשר הטבעי שקיים בין אם לתינוקה, תינוק שניצני הרוע החלו לנבוט אצלו בגיל רך, תינוק שהפך לילד חכם ובוגר מכפי גילו שמתח את הגבולות וניסה להרע ולהכאיב. הולדתו של קווין גרמה לקרע הולך וגדל בין אווה לפרנקלין. אווה ראתה בו רוע ואכזריות ולא הצליחה לסלול את הדרך אל לבו, בעוד שפרנקלין סגד לקווין ולא היה מוכן לייחס לו את התכונות שאווה ראתה בו, וכך הם הלכו והתרחקו.

הספר כולו הוא מכתבים שכותבת אווה לפרנקלין, בעלה, כאשר קווין כבר נמצא בבית הסוהר, מרצה את עונשו. המכתבים מגוללים את השתלשלות העניינים וכוללים וידויים עצובים וכנים עד כאב של אימא לבן פסיכופת שמנסה להבין מה השתבש ואיפה הכול התחיל, אימא שלא מגלגלת את האשמה הלאה אלא מסתכלת בצורה מאוד מפוכחת על חלקה בעניין, אימא שלא הייתה מסוגלת לאהוב את הבן שלה.

אמנם סוף הספר ידוע מראש, אבל הוא עדיין עוצר נשימה, מפתיע ומטלטל, אחד הסופים הטובים והקשים שקראתי אי פעם. כבר כתבתי בעבר על ספרה הקודם של ליונל שרייבר, "עד כאן" שהוא לא מומלץ למי שמחפש ניקוי ראש. זה "אנדרסטייטמנט" במקרה של "חייבים לדבר על קווין". הוא לא מנקה את הראש כי אם ממלא אותו במחשבות טורדניות. אבל זהו ספר שלטעמי הוא חובת קריאה של סופרת מעולה ואמיצה.

"אינני יודעת דבר פרט לכך שב- 11 באפריל 1983 ילדתי בן, ולא חשתי מאומה..."

הספר הזה מלא בשנאה,
ואני לא בהכרח מדברת על שנאה שמובילה ילד בן 16 לטבח המוני, אלא בשנאה לכל דבר שהוא לא אתה.
היה לי קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להתחבר לדמותה של האם שנותרה מאחור, שצריכה להתמודד עם היום שאחרי עד סוף חייה,
היה לי קשה בעיקר כי האישה שניבטה אלי מבעד לאסופת המכתבים לאהובה היא אישה יומרנית, נרקיסיסטית, ואף אכזרית, ואלו התיאורים שהיא בחרה לתאר את עצמה, אני סך הכל מסכימה איתה.

לא כולם חייבים להיות הורים,
לא לכולם העולם צריך להרשות להביא ילדים.

אני אולי נאיבית או לא מציאותית, אבל אף לנוכח הזוועות ששומעים מידי יום ביומו, אני מסרבת להאמין שאנשים נולדים רעים, מסרבת להאמין שתינוק בן שנה וחצי הוא מרושע, אלא שאולי יש לו אמא ששקועה בעצמה, שלא מסוגלת לאהוב אנשים נוספים.
זה לא מסביר לי תמיד איך מתרחשים מקרים מצמררים כאלו, ובכל זאת אני מסרבת להאמין.
החצי הראשון של הספר הוא קשה לקריאה, לפחות לי, מתוארת בו מציאות חיים שיכולה להתרחש בכל מקום, אישה צעירה שמביאה ילד לעולם מהסיבות הלא נכונות, מהם הסיבות הנכונות?

קווין הקטן מתואר כילד שטני, מה שגורם לאימו לחשוב בפחד על תינוקה של רוזמרי, לא יכולתי שלא לחשוב, שהילד הקטן הזה, משווע כל כך לקבל אהבה מהמקום היחיד שסגור בפניו,
הקורא ממשיך לקרוא את סיפור החיים, כאשר הוא יודע מראש שבהמשך יתבצע רצח מזוויע,

אני חייבת לחזור שוב אל אותה האם, השכם והערב מונה את מגרעותיה של החברה האמריקאים, אולי מגרעות העולם כולו, ושוב חוזרים על עצמה תיאורי האמריקאי השמן הזולל בלי סוף, על זה האוגר ממון ונכסים בעוד היא נהנת מיתרונות דומים, האם חוסר קבלת האחר, היומרנות, הגאוותנות, הם אלו שהובילו את בנה להשיג את תשומת לבה במחווה של שנאה?

דמיינתי את קווין, במשך 16 שנים מתמודד בעולם של אם שאינה מסוגלת לאהוב, בעצם, היא מסוגלת לאהוב, כל דבר חוץ ממנו, ואב שמנסה לפצות על הכל,
וזה לא תרוץ, זה אף פעם גם לא יהיה תרוץ,
אבל זה גרם לי לחשוב.

"בשעה שהתינוק התפתל על שדיי ודחה אותם בתיעוב, הגבתי כמהו ודחיתי אותו מעלי. ומאז ואילך נאבקנו זה בזה בפראות מתמדת..."

בסוף המאבק נגמר, אך על כר הדשא, כמו בכל מלחמה, ישנם פצועים.

אולי זה לא יפתור את כל הבעיות שבעולם, אבל חייבים לדבר על זה.