ביקורת ספרותית על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט] מאת ליונל שרייבר
ספר מעולה

---

כבר חלפו לא מעט שנים מהבילוי השבועי בימי הקיץ החמים בפארק השעשועים, סל פיקניק, שמיכה מרוטה, בקבוק מים וכמה חטיפים, העיקר להתיש אותם, לתת להם להשתולל ולהתפרק, לחזור הביתה, מקלחות, ארוחת ערב, ולנשום לרווחה שהנה עוד יום נוסף תם לו...ובחורף? הסיוט של כל הורה, אייך להעסיק אותם כשהגשם לא מפסיק לרדת, כששריקות הרוחות מבחוץ רק גורמות לך להצטנף עוד יותר במיטה...היום? אני מתגעגעת, מתגעגעת לימים שהייתי הצעצוע, האטרקציה, מוקד הפעילות.

לפני כמה ימים, החלטתי לנצל את השמש החורפית ולשחזר עם הקטן שלי, בן 9 שבטוח שזה לא גילו, והוא כבר גדול בשביל ללכת לפארק שעשועים (עדיף לשחק בסוני).. ובכל זאת, לאחר לא מעט שכנועים, זה הצליח. אני יושבת בפארק, בוהה בכל אותם ילדים חמודים, הנה זה בוכה, וזה צוחק, האחד רץ, השני מנסה לטפס, המבט בפניהם כל כך תמים, ואני מנסה להצביע במוחי...מי יהיה הרוצח הבא? הזוי? כנראה שלא.

האם אנחנו כהורים יכולים להרגיש שהתינוק שאנו אוחזים ביד, אותו תינוק חסר ישע יהפוך בבוא הזמן לרוצח קר ואכזרי? לאדם חסר לב ומצפון? שייטוש את כל אותם ערכים שכל כך ניסינו להעניק לו?

לאווה חצ'טוריאן היה חלום והוא לצאת ולטייל ללא כל מחויבות במדינות רבות בעולם, ולשוב הביתה, היא רצתה לחוות את החיים במלואם, תחושת החמצה חלחלה בה כשהרתה את קווין, שמחתה לא הייתה זהה לפרנקלין בעלה.

אייך אפשר לשאת ברחם את בנך 9 חודשים ולא לאהוב כל רגע שהוא בתוכך? אייך אפשר לא לאהוב את התינוק שלך? אייך אמא לא יכולה להתחבר לתינוק שהיא ילדה?
קווין, מגיח לאוויר העולם, כשגדל התפתח גם אופיו, מנוכר, קר, ומרוחק. שנאה, טינה, יחסים לא נורמליים נרקמים בין אווה לבנה קווין, חוסר תקשורת, עימותים, כל אלו באים לידי ביטוי במכתביה של אווה לפרנקלין בעלה, מכתבים שלא זוכים למענה.

סגנון דיבורו של קווין אל אמו, מרתיע, גס, מרושע, מעליב, אווה מבחינתו רואה רק שחורות, צדקנית, גאוותנית ומלאת ביקורות. יום בהיר אחד, הרוצח יוצא החוצה, הוא נוטל את חייהם של בני נוער בבית הספר, הוא ממית אסון. והשאלות שנותרות ללא מענה הם רבות, אייך אותו תינוק הופך לרוצח? מי אשם בכך? האם זה ההורים? ואולי החברה? ואולי המורים? הסביבה?

אווה מבקרת את קווין בבית הכלא, היא מקפידה לנסוע אליו כל שבועיים, היא מרגישה שזוהי חובתה, או שמא רגשי האשם, היא מנסה להוכיח לעצמה שהיא אם מסורה, אמא טובה, אמא שניסתה להניק את בנה ואולם כבר כשהיה תינוק בן יומו סירב לינוק, תינוק שלא הפסיק לבכות ולילל,היא מתמודדת עם תינוק שאף מטפלת לא רצתה בו, תינוק דחוי.

אני יוצאת מהעבודה, לוקחת את התיק ולא שוכחת את המתנה שקניתי, השעה 16:30, אני עומדת מול הדלת מספר דקות, ברקע אני שומעת שירי ילדים מוכרים, אני נוקשת על הדלת, ממתינה שתיפתח, אני נכנסת, ריח של כביסה נעימה מגיע אליי, אני מפנה את המבט, אל עבר העריסה,שם היא שוכבת לה, תינוקת יפיפייה, מגרגרת לה בשלווה, אני מרימה אותה, שואפת לתוכי את הריח המדהים ששמור לתינוקות שרק הגיחו לאוויר העולם...מחשבות מתרוצצת במוחי, תיאורי הרצח מהספר עודם טריים, אני מנערת את ראשי, מגרשת את המחשבות, מחבקת את האוצר הקטן אליי, מתיישבת על הכורסא ומביטה בעיניים הגדולות שמסתכלות אליי בחזרה.
ומקווה בכל ליבי, שהספר הזה רחוק אלפי שנות אור, מחיינו.

» ביקורות נוספות של רחלי (live)
» ביקורות נוספות על חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]