ביקורת ספרותית על מחר ניסע ללונה פארק מאת אילנה ברנשטיין
ספר טוב

---

הורות היא לא דבר שמתאים לכל אחד, אבל עם כל הכבוד לאינטליגנציה הרבה שלנו, לקדמה, לטכנולוגיה – אנחנו עדיין בעלי חיים. האבולוציה דוחפת את כולנו להפיץ את המטען הגנטי שלנו. החברה בעיקר מספרת לנו כמה זה יפה וטהור ומספק ושווה את כל הקושי. אפשר להתכונן, לקרוא ספרים, לקחת עצות מחברים שכבר נכנסו לזה לפנינו או מהסבא והסבתא הטריים – ובכל זאת זה לא יעזור במקרים מסוימים. יש אנשים שלא נועדו לזה, שרק ירצו להחזיר את הגלגל, כי הם סובלים מכל רגע או לפחות מרוב הרגעים. הם לא יודו בזה בפני איש כמעט כי אין טאבו גדול מזה. הם פשוט נקלעו למצב הבלתי הפיך הזה, מתוך קונפורמיזם או נסיבות, וכנראה מעל הכל מתוך תקשורת לקויה עם עצמם – כלומר איזה פחד להודות בפני עצמם שאין רצון או שהרצון לא מספיק חזק ויש תחושה שהאתגר גדול מדי עליהם, לא משנה שמיליארדי אנשים כבר צלחו זאת לפניהם. לא תמיד אפשר לדעת מראש עד שכבר מגיעים לשם, אבל יש את הבעיה הקטנה הזאת, שזה בלי חרטות.
החיים הם גם לא דבר שמתאים לכל אחד, רק שאיש לא בחר להיוולד. יש אינספור דרכים לחיות את חיינו וליהנות מהזמן שיש לנו פה, אבל יש אנשים שזה לא מסתדר להם. הכי חשוב להיות אקטיביים לגבי הקושי ולחפש דרכים להקל אותו, אם באמצעות שינויים שנערוך בחיינו, או בהגברת הדברים החיוביים בחיים, או טיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי. מי שמרגיש שהחיים גדולים עליו ונוקט גישה פסיבית ותבוסתנית, לעולם לא ירגיש אחרת. לגיבורת הספר האומללה, או יותר נכון לקרוא לה אנטי-גיבורה, שתי האמיתות נכונות. אנחנו לא באמת יודעים האם הייתה לה נטייה לדיכאון עוד קודם. זה מוצג כך שהמשבר פגש אותה כאימא צעירה כמה שנים לפני הנקודה בה מסופר הסיפור, ומעולם לא שחרר. לכאורה אפשר להאשים את ההורות במצבה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שחלק ממצבה העגום קשור לאופייה הבסיסי ביותר, גם בלי קשר לילדים.

כמו שכתבו פה לפניי, הדוברת מגדלת לבד ילדה בת 6 וילד בן 5. לרוב ההורים לא קל לגדל את ילדיהם, אבל לה קשה במיוחד. היא בקושי מתפקדת. ההורות כאילו תפסה אותה בהפתעה ובמקום לזרום וללמוד תוך כדי תנועה, עם חמלה עצמית שכל כך נחוצה, היא מרגישה שהחיים מתנכלים לה והיא צריכה להתפלל שמדי פעם יתפלקו לחיים גם אירועים טובים, שיחסכו ממנה מאמץ, עבודה או שיקום עצמי. לדוגמא היא מפנטזת על מוות של בעל הדירה שלה כדי שלא תצטרך לשלם את שכר הדירה החודש (ייתכן שאני לא לגמרי מדייק פה אבל זאת הייתה רוח הדברים). לכל אורך הספר אנחנו לא מגלים את השם שלה או של הילדים, ולא את השם של השכנה שעוזרת להם מתוך מקום מאוד אכפתי וכמעט לא שיפוטי, או את השם של אף דמות אחרת בספר. כפי שלימדו אותנו בתיכון, זה עוזר ליצירת תחושה של תופעה רחבת היקף שלא נוגעת רק לדמות הספציפית אחריה אנחנו עוקבים. עלינו לחשוב שהמסר של ברנשטיין הוא שכמוה יש עוד רבות. אנחנו לא יודעים כמעט דבר על חייה של האנטי-גיבורה לפני היום שבו מסופר הסיפור – לא על ילדותה, לא על הזוגיות שהייתה לה עם אבי ילדיה לפני הילדים. אנחנו רק יודעים שהיא אימא צעירה מאוד, שהאבא לא בתמונה, שההורים שלה לא עוזרים לה, אין לה חברים, והם חיים על קצבת הביטוח הלאומי שלה. יום אחד היא חוותה רגע שבו פרץ דיכאון שנים-לאחר לידה, ומאז לא הצליחה להתרומם. כך היא הרחיקה מעליה את כל הקרובים אליה – בעלה, ההורים, החברים. היא נשארה לבד עם הילדים שהיא מתקשה לעכל שהיא אימא שלהם, ונעזרת בלית ברירה בשכנה שמציעה את עצמה, ובפסיכיאטר שמקשיב לה אבל בלי לדבר יותר מדי, כמו שהיא אוהבת. היא לא הייתה יכולה להיעזר בפסיכולוג שאצלו מעמיקים, שואלים ומפתחים את הבעיות. היא צריכה לדבר מעט ולקבל את הכדורים שלה. כך גם כמספרת סיפור – היא לא מתפלפלת ואין פה תהיות פילוסופיות שנמשכות יותר ממשפט או שניים. היא פשוט מספרת את הדברים כמו שהם. היא לא מנסה למצוא עבודה, היא ישנה רוב היום, שולחת את השכנה לקחת את הילדים מבית הספר אם היא לא הספיקה, תולה ציור של הילדים על מסך הטלוויזיה המקולקלת במקום לתקן אותה, לקנות חדשה או להוציא אותה מהבית. היא שוקלת לעזוב את הילדים ולהשאיר אותם אצל מישהו שידאג להם טוב ממנה. היא רוצה להיכנס מתחת לשולחן ולהתכדרר, להיעלם, כמו ילדה חסרת אונים. היא רוצה שהילדים יהיו עצמאיים, מאצילה סמכויות לבתה הבוגרת מדי לגילה. היא מצפה לעזרה ולאמפתיה למצבה מילדיה בגיל שבו הם הכי זקוקים לדמות אם סמכותית. היא בקושי מצליחה לספק לילדיה מזון בריא ומזין, מגלחת "זקנים" ממלפפונים שהיו במקרר יותר מדי זמן ועדיין אוכלת אותם כי אין משהו אחר, מכינה סנדביצ'ים פשוטים עם ממרח שוקולד כארוחת ערב ושמחה מאוד על כך שהילדים מקבלים ארוחות חמות בבית הספר ובגן. דמותה עוררה בי בעיקר רגשות שליליים של בוז, גועל וסלידה. קשה לפתח חמלה לאישה שבקושי מנסה לעזור לעצמה, מנציחה את מצבה העגום וגוררת את ילדיה איתה לתהום החשוכה שהיא נפשה. חשבתי שאקבל משהו קצת אחר בספר הזה. ציפיתי למניפסט של אימא חד הורית ותשושה אך מתפקדת, על הקשיים באימהות וכמה לפעמים פשוט מתחשק לעזוב הכל. קיבלתי יומן של אישה תשושת נפש, שהקושי שלה עם עצמה בתוך עולם המבוגרים הוא הרבה יותר גדול מהקושי שלה לגדל את ילדיה. זה היה מעניין, סוחף, כתוב היטב. זה בשום אופן לא היה מהנה.

ההשוואה ל"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום היא בעיניי מתבקשת. בשני הספרים מדובר באם חד הורית שחווה קשיים בתפקידה. שני הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, בכתיבה קולחת שמעט מזכירה זרם תודעה. בשניהם יש עולם פנימי סוריאליסטי שמקבל תחזוקה שוטפת כחלק מההתמודדות. אך הדרך של כל אחת מהן שונה לחלוטין. דולי היא אימא אקטיבית, לוחמת, שלא רואה בעיניים. כל העולם יכול לבעור ולהתפורר סביבה והיא תמשיך לעשות כל שביכולתה להגן על בתה ולהבטיח שתשרוד ותגדל. האנטי-גיבורה של ברנשטיין לא מסוגלת לעשות זאת כאמור. דולי היא גרסת המאניה. ברנשטיין נתנה את גרסת הדיפרסיה.

אצלי בגיל 21 התערערה לראשונה הידיעה הברורה שאהיה אבא. התחלתי לצאת עם בחורה שהבהירה לי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כמה היא לא רוצה ילדים. עד שפגשתי אותה הייתי בטוח שיום יבוא ואהיה אבא. זיהיתי בי איזה רגש בנושא אפילו כבר בימיי כתיכוניסט. כשהכרנו הייתי עדיין בצבא וזה לא גיל שבחור חילוני בכלל חושב בו על הורות, כך שזה לא היה דיל ברייקר ופשוט המשכנו לצאת. בסופו של דבר היינו יחד כמה שנים והנושא עלה שוב יותר מפעם אחת. מכיוון שראיתי את הזוגיות שלנו כדבר החשוב ביותר, הייתי מוכן לשקול חיים ללא ילדים ומה שהיה מובן מאליו קיבל ספקנות שיוצאת נגד ברירת המחדל האוטומטית. אהבה לבת הזוג הקיימת קודמת בעיניי לאהבה לילדים שעוד לא נולדו לי ושלא בטוח שנכונים עבורי. פתאום אימצתי נימוקים שלה והוספתי כמה משלי, כמה העולם הזה הוא מקום קשה להביא אליו ילדים וכמה הזוגיות יכולה להיפגע, וכמה להיות הורה זה אומר לחיות בחרדה בכל רגע נתון. נפרדנו, אבל התהיות והספקות נשארו. אח"כ התחלתי לצאת עם מי שלימים הפכה לאשתי וכיום היא גרושתי. גם היא לא הייתה מעוניינת בילדים אז הגישה שלי נשארה דומה. העמדה הזאת, בגיל שבו לחלק מחבריי כבר יש 2 ו 3 ילדים, מחייבת מבחינתי המשך חקר והתבוננות פנימה. אז קראתי כמה ספרים, ועל חלקם גם כתבתי פה, כדי להבין קצת יותר את עצמי ולבוא להחלטה הענקית הזאת ממקום יותר מבוסס. אני לא מרגיש שספרה של ברנשטיין תרם לי רבות, אבל הוא כן גרם לי לתחושת הקלה מסוימת – שאני לפחות לא שם. אני לא אבא שמרגיש ככה (אגב, לא נתקלתי בספרים שעוסקים בנושא מנקודת המבט האבהית. מובן לי כמה הסמליות של אימא שחווה קשיים אלה היא חזקה יותר, אבל השאלה אם אין מקום גם לספר שעוסק באבא עם דיכאון לאחר לידה) ובת הזוג שלי לא במקום הזה.
אני מודה שהקורונה טרפה קצת את הקלפים. הבדידות מודגשת יותר וכיום אני רואה את עצמי מחדש יותר כאבא לעתיד מאשר אדם שיישאר לנצח ללא ילדים. זה עדיין מפחיד. עדיין יש לי המון ספקות וכרגע גם יש את העניין הפעוט הזה שאין בת זוג. אני מאוד שלם עם המקום הלא שלם שלי. באחת מאפליקציות ההיכרות יש אפשרות לבחור מתוך רשימה מהי עמדתי לגבי ילדים. יש אפשרות אחת של
doesn’t have kids but wants them
ויש אפשרות אחרת של
Doesn’t have kids but might want them.
האפשרות השנייה מתארת אותי היטב.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על מחר ניסע ללונה פארק