![חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers4/44819.jpg)
עוכר שלווה, מהפך קרביים, אגרוף בבטן, מדיר שינה, סחרחרה מטורפת, רכבת הרים מטלטלת, מעורר קבס, אלה מעט מן הביטויים שזוחלים בתודעתי בשבועיים האחרונים כמו תולעים של רוע.
מעולם לא ניגשתי לכתיבת ביקורת בחרדת קודש כזאת, בתחושה של עצב תהומי, במצב רוח שעל סף הבכי, כמו שניגשתי לכתיבת הביקורת הזאת. ספרים רבים השפיעו על דיעותי, על האידיאלים שלי, שינו את השקפת עולמי, הרחיבו את אופקי, השמיעו את קולם של אלה שאוזני אינה כרויה אליהם בדרך כלל, חשפו למול מבטי הבוחן את האנשים שעיני אינה שוזפת דבר יום ביומו. אבל הספר הזה? הוא הכה בי והתחנן על נפשו, ומשך אותי בעבותות של חרדה וחמלה. הוא כישף אותי, בלע אותי, הוא בחן את נאמנותי, על מי ארחם, למי אתן את דברתי, במי אטיל אשמה את מי אחון. ובכל פעם שהבטתי בפניה של טילדה סווינטון, המגלמת את אווה בסרט, ראיתי את מהותו של הייאוש.
על מה היה כל זה?
אווה חאצ'טוריאן ופרנקלין פלסקט הם זוג נשוי ואוהב. אווה הקימה חברה שמוציאה לאור מדריכי נסיעות לאלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. מתוקף תפקידה היא עורכת מסעות בכל העולם לכל היעדים שעליהם היא כותבת. פרנקלין מאתר אתרים לצילום לחברת הפרסום שבה הוא עובד. אווה היא אמריקאית ממוצא ארמני וכך היא משמשת כעין הבוחנת של הסיפור, האאוטסיידרית, המנתחת את הרגליו ואת אופיו של הציבור האמריקני, המשקיפה, המבקרת וזו שאינה ניזונה מן התמימות האידיאליסטית וגדושת הסיסמאות של בעלה הגבר הכל-אמריקני. כשהם מתגוררים בלופט בטרייבקה, מעוזם של האומנים הניו יורקים, מקשיבים לתקתוקו של השעון הביולוגי של אווה, הם מחליטים להביא ילד לעולם.
אווה אינה ששה לפגוע בקריירה שלה, ואין בה גם אמפתיה לערך המוסף שבא עם ההיריון, כמו בחילות ודליות ברגליים. איתרע מזלם והבן שנולד להם, קווין, היה מן הסוג הבלתי מתמסר. מן הרגע שנולד ועד שמלאו לו שש עשרה, לא שררה אהבה גדולה בין אווה לבנה, ויומיים לפני יום הולדתו ביצע טבח נורא בתיכון שלו.
(למה אנחנו חשים צורך לצרף למילים מסוימות כמו רצח, טבח ופיגוע תארים קלישאתיים כמו מזעזע, נורא ומחריד. וכמה נרצחים הופכים רצח לטבח? שנים, חמישה, שבעה?)
מקריאת מספר הביקורות המצומצם שנכתבו על הספר בסימניה, עולה נימה של זעזוע ודחייה כלפי אווה, האם המנוכרת, וכמעט כל הכותבים תהו כיצד אם יכולה שלא לאהוב את בנה. ואף אני הגדלתי עשות ובטוקבט טיפשי (על חטאי אני מכה עכשיו) על ביקורתה של ציפי, ניתחתי דמויות שעליהן לא קראתי וכתבתי כי יתכן שאם עקרה רגשית ילדה ילד עקר רגשית.
ובכן, לא!
אני בטוחה שכולנו קראנו אותו ספר, הכיצד זה התעלמו הקוראים, כותבי הביקורת, מן הניתוח המזהיר שאווה מנתחת את אופיו ואת התנהגותו של בנה, את האופן שבו היא קוראת את מניעיו וקורעת את המסכות מפרצופו. כי אווה חאצ'טוריאן ילדה, למרבה הצער, פסיכופת. סוציופת מפלצתי מתוחכם, מניפולטור חסר עכבות, חכם, מבריק, דעתני, בעל מטעני ענק של רוע מזוקק.
הצרה היא, שמן הרגע הראשון בו קורע בכיו הבלתי נגמר את שלוות הבית, עומדים אווה ופרנקלין כמו תובע וסניגור מול קווין הקטן, המפליא לשחק ברגשותיהם. אווה רואה איך צומח לו תחת אפה ילד בלתי נאהב שמאמלל את חייה, ופרנקלין, שזוכה גם בכל אהבתו המזויפת של קווין, מוצא בכל מעשה את כוונותיו נטולות הרוע של המלאך הקטן. אלא שלא כולם חושבים כמוהו. שמרטפיות, גננות, מורים, חברים, אמהות של ילדים בשכונה, כולם שומרים מרחק מן הילד השטני. אווה רואה ועיניה כלות. ופרנקלין , הוא מגן על צאצאו המקסים ותולה את כל הרעות החולות באשתו ובעולם כולו.
קווין הוא ילד לא מאובחן. הוא מתחיל לדבר מאוחר ועושה את צרכיו בחיתול עד גיל שש. אלא שכל הסימפטומים המעידים על פיגור אינם אלא חלק מן הארסנל שבו הוא משתמש בתחכום רב, ואין הסוואה יותר מוצלחת למוח מבריק ודעתני מהתנהגות של ילד מפגר, אדיש ומשועמם חברתית. אווה נוטשת את עבודתה ונשארת עם קווין עד שמלאו לו שש שנים. יש שם ויתור גדול על הקריירה שלה והשקעה גדולה בילד סרבן המעמיד פנים שאינו קולט כלום, אבל אהבה גדולה אין שם.
אווה היא אשה בעלת רגשות עזים. אהבתה לבעלה ולבן משפחה אחר (מטעמי ספויילר אינני רוצה לפרט) מתוארת באופן שאינו יכול ללמד על עקרות רגשית. אשה אחרת, שבעלה מצדד בבנה כל הזמן ותולה בה את כל הרעות החולות, הייתה מפרקת את הזוגיות. לכן האשמה בדבר חלקה באסון שהתרחש אחר כך, הוא בבחינת ניסיון עקר להבין למה.
הספר הוא רומן מכתבים. שאותם כותבת אווה לפרנקלין הנעדר, כשקווין מתקרב לשנתו השמונה-עשרה. במכתבים היא מתארת את ההיסטוריה המשותפת שלהם, החל מתקופת פרה-קווין המאושרת ועד הרגע שבו נפלו השמיים. אני לא חשתי, בניגוד למבקרים אחרים, כי עצם העובדה שהדברים נכתבו מנקודת מבטה ולא מנקודת מבטו של פרנקלין, הוא עיוות של האובייקטיביות הקדושה ביחס לאישיותו של קווין. גם אם נשפוט את מבחן התוצאה בלי להתעכב על כל השלבים האיומים בהתנהגותו, התוצאה היא כה איומה, מזעזעת ויוצאת דופן, עד שלא משנה אם אווה הייתה אם רחמניה או אם מתנכרת, קווין לא היה פושע סתם, קווין היה יצור שלא מצאתי שם מתאים לכנותו.
בניגוד לנערים אמריקאים רבים שנכנסו לכיתתם או לבית ספרם בנשק שלוף ובצעו הרג אכזרי, קווין תכנן את מעשהו כמלאכת מחשבת של תיאטרון מהשאול. החל בכלי הנשק אותו בחר וכלה באנשים אותם רצח. לקווין גם לא היו תירוצים וסיבות ולכן לא היו שם סימנים מקדימים. לא היה זה נער מבית מתעלל, הוא לא סבל מחסכים, חבריו לא התנכלו לו (הם פחדו ממנו) וגם אם אמו לא הלכה שולל אחרי אישיותו רבת הפנים, אביו נפל ברשתו והעתיר עליו אהבה ותשומת לב בשביל שניים. כך שהשאלה למה נשארת מאיימת ופתוחה בדיוק כמו השאלה איך קורה שנולד ילד כזה. וכל מי שיתן לי הרצאה על מה שחש העובר בבטן ועד כמה חשוב להעשיר את עולמו במוסיקה ולהעניק לו אהבה טרום לידתית וכולי וכולי, אוכל לומר לכם כי אם קווין היה שטני קצת פחות, אווה הייתה אוהבת אותו הרבה יותר.
גם אחרי שקורה הרע מכל, אווה לא נוטשת אותו. בודדה, חבולה, גלמודה, פגועה ומרוסקת, נרדפת על ידי הציבור האמריקני ועל ידי הורי הנרצחים, היא מבקרת את קווין פעם בשבועיים בכלא שבו הוא שוהה.
הספר הינו יצירת מופת מדהימה. מסוג הספרים שנכתבים לעיתים רחוקות. בטקסט עשיר וגדוש ניתוחים פסיכולוגים מרתקים, בפסקאות מורכבות, בשפה עשירה בדימויים, פורשת בפנינו ליונל שרייבר רומן מתח מצמרר מהגיהנום. מעבר לתוכן ולסיפור המרתק, שרייבר היא פצצת כישרון שמעטים כמוה.
זה אינו ספר מתח בעל מאפיינים רגילים. ידוע לנו מי הרוצח, אבל לאט לאט חושפת בפנינו שרייבר את כל האירועים שקדמו ליום הרצח ורק כמעט בסוף, כשלבנו הולם וסצינת הטבח נפרשת בפנינו כמו בסרט, רק אז אנו מבינים כי בזאת לא תמה הזוועה.
הספר קשה לקריאה. פעמים רבות מצאתי עצמי קוראת פסקאות ומשפטים פעמיים וגם שלוש פעמים כדי לרדת לסוף דעתה של הסופרת. קצת קשה להאמין שהספר היה רב מכר הן בגלל תוכנו והן בגלל סגנונו. לכן, ברשותכם, אני מאמינה כי אנשים רבים קנו אותו אך לא קראו אותו וכי הניחו אותו על שולחן הקפה כדי לדון בו בשיחות סלוניות. ויש על מה לדון וחייבים לדבר.
תחושות דומות, אם כי חלשות בהרבה, חשתי בקריאת ארוחת ערב ובית קיץ עם בריכה של הרמן קוך, שגם הם עוסקים במהותו של הרוע. אבל חייבים לדבר על קווין מתעלה עליהם בכמה וכמה דרגות. הציון של חמישה כוכבים חוטא לאמת שלי וחוטא לספר. בעיני הספר הינו חד פעמי, שמשאיר גם את הספרים המשובחים ביותר להשתרך אחריו. הספר ראוי לקריאה שניה ושלישית ובוודאי שבכל קריאה אפשר למצוא בו פנינים חדשות גם אם הן פנינים של כאב איום.
וכמה הערות קטנוניות להוצאה לאור:
הספר מודפס בפונט נוראי ובאיכות שנדמית כאילו הודפס כמניפסט חשאי בבית דפוס של המחתרת. בדפים מסוימים הדפוס נמרח וזה בפירוש לא הולם.
שמה של האומנת של קווין אינו סיובאן אלא שאבאן או שאוואן שהוא המקבילה הנשית של השם האירי שון. באמריקנית הוא נקרא שאבאן (למרות שהוא מאויית סיובאן) ובאנגלית בריטית שיבאן או שיבון בבית רפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
