ביקורת ספרותית על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7 מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

אז את הביקורת הזו החלטתי לכתוב לכבוד יום ההולדת של הארי. כן, אני יודעת שיש עוד שבוע (אין צורך לצעוק עלי), אבל אני טסה לחו"ל ביום שבת, ולא אספיק/אצליח/אמצא מקלדת עברית. בואו נעזוב את המקלדת. אמצא מחשב.
הבה נתחיל, כי הארי בן 33 רק פעם אחת (את הביקורת אני אכתוב עם חבילת שוקולד ביד, ממנה אנגוס לסירוגין כדי לשכוח שהוא מזדקן, ואילו אני מתבגרת. אוי, הארי&)
אוה, ועוד משהו. יכול להיות- רק יכול להיות שתגלו קלקלנים בביקורת הנ"ל, אז אם אתם באמת מחפשים המלצה, הרשו לי לומר לכם: ספר מעולה, עכשיו לכו לפינה, עמדו על רגל אחת עם הגב לחדר וקראו את כל שבעת הספרים. עכשיו&
הדבר שהכי הפתיע אותי בספר הזה- ובאמת, כל כך הפתיע אותי שנחנקתי מהתפוח האדום כדם שלעסתי האותו הרגע, נפלתי על הרצפה ושקעתי בתרדמת של כחמש דקות, כי הגמדים לא הגיעו (לא ידעתי שאסור לסמוך על זקנות שבאות לחלק תפוחים בחינם מדלת לדלת), היתה הנשיקה של רון והרמיוני. זה פגע בי כמו מרביצן בילדה מוגלגית באמצע שיעור אזרחות. לא ראיתי את זה מגיע משום כיוון. אבל זה היה בדיוק לפני שגילו שאני זקוקה למשקפיים בדחיפות, אז יש סיכוי שזה היה צפוי, לפחות במעט. עכשיו, בדיעבד (שזו מילה מיותרת- הרוג את המיותר&), אני לא מבינה איך פספסתי את זה. ברור שהם מאוהבים מהרגע שרצחו את בקביק בספר השלישי, וכנראה שאני עדיין לא דקת אבחנה מספיק כדי לשים לב לרמזים בספרים הראשון והשני. תמיד חשבתי שהם כאלה חברים טובים, וחלמתי שיהיה לי חבר כל כך טוב, שבאמת ידאג לי, וישמח שאני שם, ויקנא לי כשאני יוצאת עם מישהו. כן, כולכם רשאיים להרביץ לי עם כפית (גם אני כבר הוצאתי כזו. עם ידית ארוכה בלבד, בבקשה).
לגבי הכריכה האחורית- לדעתי, זהו לא הספר הטוב ביותר בסדרה. הוא רק במקום הרביעי (קודמים לו 2, 4 ו-1), אז אני מתנגדת למה שכתוב שם.
אם אני כבר מדברת על הכריכה האחורית- העותק שלי במצב מזעזע. הארי פוטר הראשון ניצל מהזזועה הזו רק כי יש לו כריכה קשה (מעכשיו-רק ספרם בכריכה קשה בשבילי) והשלישי בגלל שהוא חדש מהחנות. חסרים לי חלקים מהכריכה (האף של ווולדמורט, למשל. זו לא הייתה בדיחה), כל הספר קיבל גוון צהבהב-חום של ספר שקוראים אותו הרבה, ויש עליו יותר סלוטייפ מאשר על המשקפיים של הארי לפני שהוא פגש את הרמיוני.
אז דעתי על הספר (גיליתי שאני לא כל כך טובה בלכתוב בצורה מסודרת. הפתעה לכולכם, לא?), כי זה כל הטעם בביקורת:
בפעם הראשונה שקראתי את הספר, ממש חייתי כל רגע עם הארי, רון והרמיוני באוהל הקטן-מבחוץ, בתקופת המחנאות ובקרב על הוגוורטס. מאז- כל פעם שאי קוראת- הספר מתקצר. לקח להם רק שלושה פרקים מהרגע שרון נפצע ועד שהם הגיעו למכתש גודריק? מסתבר שכן (דוגמא היפותטית לגמרי). פרד מת באותו הפרק שהם השמידו את הנזר? מסתבר שכן. זה פשוט כואב, איפשהו, בתוך החלק ההוא בלב שמוקדש להארי וחבריו, לחשוב שזה עובר מהר יותר כל פעם, ושיום אחד כבר לא יהיה מה לקרוא, כי כבר גמרתי.

ואחרי ביקורת שהיא פשוט ערימה של דברים שלא קשורים לדעתי על הספר- הנה דעתי:
ספר מצוין, רביעי רק לשני, הרביעי והראשון, ובאמת, עונה על כל השאלות שאי פעם היו לי (מה קרה לסניץ' הראשון של הארי? איפה המעמעם הסתובב לו כל הזמן הזה? בעצם, זה לא ענה לי מה קרה להמנון של הוגוורטס, אבל זה זניח9. אני באמת ממליצה על הספר הזה מכל הלב, ואני מקווה שהבנתם את המסר שניסיתי להעביר מהביקורת המבולגנת שלי. אני אתנצל שוב, את הבאה אני אכתוב קודם בטיוטה.

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7