לאביגיל גיבורת הספר יש בית קפה שהמוטו שלו הוא אושר, וזה ממש מתוק בעיני, להמציא קונספט כזה, לטובת העניין היא רכשה המון ספרי עזרה עצמית, כדי להבין איך להגיע לאושר, ולאורך כל הספר היא קוטלת אותם, וזה ממש מצחיק.
היא אמא יחידנית לילד בן 4 והוריה גרושים, היא גרה באוסטרליה, וזה מובן כי הסופרת, <mark>ג'קלין מוריארטי</mark> (שהיא אוחות של ליאן מוריארטי שקראתי המון ספרים שלה) גרה באוסטרליה. אבל הפרט הביוגרפי החשוב ביות

עוד ספר נוער?
זמנים קשים, ללא ספק, אז כן.
עוד ספר נוער, ואחד שכבר התחלתי לקרוא פעם ונטשתי די מהר.
לא כי היה בו משהו לא בסדר, הוא סתם לא היה מעניין מספיק.
הפעם הגעתי אליו חמושה בהמלצה של חברה עם החלטה להשקיע קצת יותר ולתת לו צ'אנס.
סיימתי אותו, חשבתי שהוא ספר הרפתקאות חביב שאין הרבה מה לומר עליו. מסוג הספרים שילדים יכולים להנות מהם, אבל מבוגרים לא ימצאו בהם שום ערך מוסף.
אבל איכשהו, המשכתי

לא על כל אובדן החברה מאפשרת לנו להתאבל כמו שצריך. אביגיל בת השלושים וחמש, למשל, לא קיבלה מעולם הזדמנות להתאבל על הטרגדיות האישיות שלה.
אחיה נעלם כשהייתה בת שש־עשרה; בזמנו היא לא יכלה להתאבל עליו, כי אולי הוא יחזור.
הנישואים שלה התרסקו והיא איבדה את אהבת חייה, אבל אז נשללה ממנה את הזכות להתגעגע אליו ולהתרפק על זכרו – וגם הזכות לכעוס, שלא יאשימו אותה שהיא מרירה ותקועה בעבר.

אביגיל היא מצחיקה,

את ספר העזרה העצמית הראשון שלי קראתי בגיל ארבע עשרה אצל סבא שלי בבית, כשעוד אפילו לא ידעתי שיש סוגה כזאת של ספרי עזרה עצמית או שהספר הזה שייך אליה. שמו של הספר בעברית היה "אל דאגה" כתב אותו אחד דייל קארנגי ואהבתי אותו על אף התרגום המיושן והלא מדויק בעליל (הנה עצה בחינם: כדאי לספור מילים במשפט המתורגם אם אחר כך מתייחסים למספר המילים שלו, ולא להשאיר את זה במספר המילים שמנה המשפט המקורי). קראתי אותו

יש הרבה סיבות לקחת ספר מהמדף. סיבות טובות יותר או פחות, אבל יש המון.
יש גם סיבה אחת לא נכונה לקחת ספר מהמדף.
נחשו מאיזו סיבה שאלתי את הספר מהספריה.

אני באמת מחייכת לעבר כל אחד שמצליח לנחש את הסיבה שלי. אני עומדת לחייך לעבר הרבה אנשים.

אז, אחרי האכזה העצומה שחוויתי כשגיליתי שלא, <mark>ג'קלין</mark> זה לא שם קוד לג'ים, שלא, מוריארטי לא נשאר בחיים (סטייד אלייב. אני אצחקק על זה במשך שאר הביקורת.), שלא, ה

מכירים את הספרים האלה, שבהתחלה קוראים אותם בקצב מטורף,ונדמה שזה בלתי אפשרי להפסיק, אבל כאשר מסיימים לקרוא - אתם עוצרים רגע, מעכלים את מה שקראתם ושואלים את עצמיכם :"למה בכלל קראתי את הספר הזה? מה חשבתי לעצמי?!" ?
"לרחם על סיליה" הוא בדיוק ספר כזה.
האם הוא ספר רע? לא. האם הוא ספר טוב? ממש לא, וזאת בדיוק הבעיה: הספר סובל מ"אנמיות" מוחלטת. הוא ספר לא משהו מבחינה עלילתית: העלילה מופרכת מדי לטעמי, ל