ביקורת ספרותית על לב-פלדה - מלחמת הנפילים #1 מאת ברנדון סנדרסון
ספר טוב

---

אני לא משתמשת בסימניות. רובן לא פרקטיות ומכוערות (כן, אני יודעת שזה לא נכון, שכיעור זה דבר יחסי, שכל אחד רואה את זה אחרת ושלא אכפת לי מדברים כאלה, אבל זו המילה הכי טובה שאני יכולה למצוא. הן פשוט חסרות חן מיוחד שמאפיין דברים שאני אוהבת.), ואת אלו שאני כן אוהבת אני מאבדת. אני מאבדת גם את המכוערות שקנו לי בברלין, כמובן (חוץ מסימניה אחת, מדהימה וקטנטונת, שקניתי בברלין בעצמי, וסופה היה נפילה ברווח בין מושבי האוטובוס וגלות כללית מהעולם המתורבת. "אם את רוצה שמשהו יעשה כראוי, את צריכה לעשות אותו בעצמך." שמעתי פעם מישהו אומר. לצערי הרב, זה נכון גם לגבי איבוד דברים, ולא תקף בכלל בנוגע לפתיחת צנצנות.), אבל זה כואב יותר לאבד משהו שאהבתי, ולכן אני זוכרת את זה יותר. זו הסיבה שבגללה אני לא משתמשת בסימניות. יש לי נטיה להיקשר רגשית לחפצים. חוץ מלעטים. למי אכפת מעט שאובד. ממילא גבנתי אותו מזו שיושבת לידי בשיעור היסטוריה, שעוד לא למדה שלא נותנים לי עטים אם רוצים לראות אותם שוב, כי אני כנראה אוכלת אותם.
יש עוד סיבות, ברור, ואם מישהו מעוניין, אפנה אותו לעיון נוסף באוטוביוגרפיה שלי, הידועה גם בתור "אד היומן הרצחני", ושם נמצאות גם מעללי ממשיכת הדרך של הסימניה האדירה מברלין.
ממש אחרי שקניתי את "לב-פלדה" (נעזוב את הרשמיות ואת המקף, בסדר? זה ממש מעצבן, לכתוב כל פעם מחדש "לב-פלדה" ולא לב פלדה.) מצאתי נוצה על המדרכה. אספתי אותה והיא שימשה כסימניה לשלושת הימים שקראתי אותו.
סתם ידע כללי סימניות, לב פלדה ואני.
תנסו את זה פעם, בסדר? זה יפה כל כך, ספר שמבצבצת ממנו נוצה. השריד האחרון למלחמה נגד היונים הקניבליות מלונדון, ועדות נדירה לכיצד היונה הנ"ל חוסלה.
המשיכו בעיסוקייכם ואני אשרוק בתמימות, בהנחה שאני יודעת לשרוק ולכם יש עיסוקים.

חזרה לענייננו, לב פלדה (נניח.).
יש לי תקופה ממש מעצבנת בספרים. כבר הזכרתי את זה. סוג של פגם ביכולת של הספרים לרתק אותי, ושלי להתרכז בהם.
מדי פעם, נראה שהיובש הספרותי שלי הסתיים, סוף סוף (אפילו שאני מחשיבה שלושה ימים בלי ספר אמיתי ליובש, והיובש הכללי הנוכחי נמשך כבר כמעט מאז דצמבר.), ואז אני נגררת לעוד אחד.
אני אוהבת את הספרים של ברנדון סנדרסון. הוא הוציא אותי מהיובש לכמה זמן, עם "הערפילאים", "אלנטריס" ו-"The Emperor's Soul" (להוסיף U לא היה הורג אותך, ברנדון יקירי. *חרחורי גסיסה מצדי, כי לכתוב בלי U כן הורג אותי*) ויותר מזה, הוא השיב לי את האמון בפנטזיה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, פנטזיה זה הז'אנר שלי. לפני שלוש שנים בערך הצטרף שרלוק הולמס והתרחבתי לפנטזיה ובלשות.
בשנה האחרונה, פחות או יותר, התייאשתי מפנטזיה. כרגע אני מדע בדיוני ובלשות. אולי התבגרתי. אני לא חושבת. אני מאמינה שמה שקרה זו טעות איומה.
ספרות הנוער השתלטה לי על הז'אנר. הכנתי נאום ארוך ומשמים בדיוק על מה דעתי על ספרות הנוער, אבל יש לי מקום יותר טוב בשבילו, בביקורת אחרת, אם אכתוב אותה. רק אסכם בזה שספרות הנוער לא מוגבלת לפנטזיה, אבל, כמו שזה נראה, פנטזיה היא אך ורק, ואבוי למי שיעז לחשוב אחרת, לספרות נוער. זה לא הוגן כלפי כל חובב פנטזיה, היכן שלא יהיה, שמטמטמים ומרדדים את הז'אנר שלו. זה צריך לעבוד בשני הכיוונים.

ברנדון, אבוי לך.

את לב פלדה הרמתי כי השם של הסופר צעק לי שהוא יכול להציל אותי, קניתי כי אחותי כבר הלכה לקופה עם ספר ה-"צמידושים" שלה (מה שממציאים בימינו. הנוער של ימינו. הפנטזיה של ימינו. צק צק.), וקראתי כי הצלחתי.

זה ספר מקסים. באמת. יכולתי לחזות רק חלק מהדברים, העלילה זרמה, המטאפורות הקסומות וסובבות הבננות באופן חשוד גרמו לי לחייך כל פעם מחדש, ואפילו הצלחתי להתעלם מהעובדה שסימני הפיסוק נמצאו מחוץ לגרשיים, דבר שמרגיז אותי ללא גבול, וזה אומר הרבה מאוד על הספר. אבל. הכתיבה הייתה רגילה לחלוטין. כלומר, טובה, אבל התרגלתי ליותר. אולי בגלל שקראתי את שאר הספרים באנגלית. אולי בגלל שלא קראתי המון זמן, והעיליתי את הציפיות שלי מעבר למה שהוגן לספר. מאחורי כל עמוד חיפשתי חד קרן, פיה, שדונים (אותם –ואת נסי, לכמה משפטים- קיבלתי בשפע, אבל רק כמו שמקבלים את אלוהים ב-"אומייגאד" של שכנתי ללוקר.). משהו יותר פנטסטי.
לב פלדה הוא לא ספר פנטזיה. אל תתנו לכריכה הצידית (אומרים את זה? ככה אני קוראת לזה. השדרה, אם אתם מעדיפים.) להטעות אתכם.


עכשיו, לנושא שונה לחלוטין ולא קשור באותה המידה שגרם לי לחייך חיוך מטופש. שני דברים, למען האמת. אתם יכולים לדלג על זה אם אתם רוצים. רק עניין של המשכיות בביקורות שלי ובמי שאני.
קודם כל, הייתה שם דמות בשם אדמונד. אם הייתם אומרים לי שאני יכולה לפגוש דמות אחת, מכל ספר שאי פעם קראתי, הייתי בוחרת באדמונד פיוונסי. אני יכולה להגיד שזה בגלל שהוא הדמות הראשונה שקראתי עליה שבאמת התפתחה מבחינה רגשית וכל השטויות האלה, אבל במלוא הכנות, אני רוצה לפגוש אותו רק כי הוא מכר את המשפחה שלו בתמורה לממתקים. בלי להסס. הייתי רוצה לפגוש אדם כזה. לדעת מה הוא חושב. העובדה שהוא נעשה רכרוכי בשאר הסדרה מעידה על מעט מאוד.
לחבר הדמיוני שלי קוראים אדמונד. זה שם מקסים. אז כן, חיוך מטופש וערימות לא קיימות של רחת לקום לדמויות.

שנית, בתודות –אני קוראת אותן. הרגל מגונה שנשאר לי מספרים ממש טובים שאני לא רוצה שיסתיימו. אם הסופר שכתב ספר כזה טוב טוען שהוא חייב את זה לאנשים האלו, המעט שאני יכולה לעשות זה לקרוא אינספור שמות שלא אומרים לי כלום. עד שנתקלתי בשם מוכר. ששש. עברתי את המתכונת בלשון. יש לי עוד שלושה שבועות לפני שמותר למישהו להסתכל עלי עקום בגלל שימוש תחבירי שגוי או שאני צריכה לדאוג לדברים כאלה.
ג'יימס דשנר, היה כתוב. זוכרים אותו?
אני זוכרת. יש ביננו סיפור אהבה מוזר שהתחיל בספר שלו שלא אהבתי, ספר שחיבבתי, תמונה אחת שלו שהפחידה אותי, רעיון לפטנט אדיר ואובססיה קלה כלפיו כשאני נזכרת שאני אמורה להיות אובססיבית. אולי מיותר לציין את זה, אבל מר דשנר לא יודע על זה כלום.
אמנם היה כתוב דאשנר ולא דשנר, שזה שם של פחית קולה ולא של פטנט עולמי של נרות דישון, אבל אני אזהה אותו בכל מקום, אפילו אם הוא מפחיד אותי. אני מחבבת אותו בלי סיבה אמיתית.
עוד חיוך מטופש.


אולי זה לא נכון מצדי להשוות את לב פלדה לאלנטריס. אבל לא יכולתי אחרת.

יש פתגם, "סנדלר, הישאר עם העור.". הוא בהולנדית, למי שמוחה. וזה תרגום חופשי, למי שעדיין ממשיך למחות.
עד כמה שלב פלדה מקסים, ברנדון, תמשיך לכתוב פנטזיה. בבקשה. ולו רק בגלל שהיא נהדרת, בלתי צפויה, מרעננת וכל כך לא נוער-ית.
ואם אתה רוצה, תשכח מזה. רק בגלל שהיא גרמה לי לשכוח למחות על סימני פיסוק מחוץ לגרשיים.

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על לב-פלדה - מלחמת הנפילים #1