ביקורת ספרותית על לרחם על סיליה מאת ג'קלין מוריארטי
ספר טוב

---

יש הרבה סיבות לקחת ספר מהמדף. סיבות טובות יותר או פחות, אבל יש המון.
יש גם סיבה אחת לא נכונה לקחת ספר מהמדף.
נחשו מאיזו סיבה שאלתי את הספר מהספריה.

אני באמת מחייכת לעבר כל אחד שמצליח לנחש את הסיבה שלי. אני עומדת לחייך לעבר הרבה אנשים.

אז, אחרי האכזה העצומה שחוויתי כשגיליתי שלא, ג'קלין זה לא שם קוד לג'ים, שלא, מוריארטי לא נשאר בחיים (סטייד אלייב. אני אצחקק על זה במשך שאר הביקורת.), שלא, הוא גם לא הוריש את היומנים שלו לנינה שלו, ובטח שלא, הספר הזה הוא לא פירוט על הפלתו של שרלוק הולמס במסווה של ספר נערות מתוק וורדרד, אני יכולה להגיד שדווקא די נהניתי מהספר.

היום הברזתי בפעם הראשונה בחיי משיעור. בהפסקה הלכתי לספריה, בחרתי ספר לפי מספר קריטריונים קפדניים ביותר ("שם משפחה של הסופרת? מוריארטי? זה בטח היומנים שלו במסווה. מוחרם&" "לא לדלג בספריה. את לא מחרימה, את שואלת. קראת בכלל את התקציר?" "לא נחוץ."), חיפשתי לי סלע כזה, שאף פעם לא שמתי לב אליו, ושאף אחד לא שם לב אליו, ממש ליד הקפטריה, בין שני שיחים ובכל זאת חצי על השביל, הוכחתי שוב את כישורי ההסוואה המרשימים שלי (העובדה שהתיק שלי היה ירוק וגם הכובע עזרה.), וקראתי במשך שעתיים. הייתי משתגעת מעוד שיעור היסטוריה אחד. באמת. הם פשוט... משעממים (גם על זה אני אצחקק במשך שאר הביקורת. כמה שאני אוהבת את שרלוק.).

אני רק רוצה לציין שני דברים. ראשית, אני אוכלת כל בוקר דייסה עם חלב שקדים, שלושה סוגי שקדים והמון קינמון. אני בהחלט לא מבינה למה אליזבת לא אוהבת דייסה.
שנית, אני שונאת –שונאת- לרוץ. הליכה יותר קל וטוב לברכיים מאשר ריצה, ודילוג זה יותר כיף. ערכתי מחקרים מעמיקים (שפנות הניסויים- חברותי לשיעור ספורט, במהלך השיעורים, בהנהגת העצלנית הגדולה מכולם –אני), וגיליתי שללכת ברוב המקרים יותר מהיר מריצה. לכל טווח, אני פשוט אלך.
נראה שאני ואליזבת התחלנו לא טוב. לא הבנתי אותה בכלל. בגלל זה הייתי מופתעת שכן חיבבתי אותה אחרי הכל.

כתוב שם בפינה ביקורת ספרותית. אף פעם לא שמתי לב לזה. אני לא עומדת בקריטריונים לביקורת כזו, נכון?

זה אהבתי את המבנה של הספר הפתיע אותי. המון המון מכתבים, מכריסטינה, אל כריסטינה, מאמא, שלושה פקסים בשלב מסוים, גלויות, מכתבים מאגודות –התאחדויות- שונות ופתקים בעילום שם. אני לרוב שונאת ספרים שבנויים ככה. זה מעיק עלי. איכשהו, פה זה היה נחמד.

אז אולי העלילה קצת קיטשית. אולי מתוקה מדי. הסוף טוב מדי. יש עוד פרט שלא הבנתי (על האיש שנחנק מהלובסטר.). העלילה יכלה להיות עלילה של זבלון נערות מהסוג הזול ביותר שאני מסרבת להתקרב אליו.

אני לא כותבת ביקורות ספרותיות. אני לא בנויה לסוג הזה של כתיבה.

כן, כנראה הספר הזה הוא ממש לא הסגנון שלי. דמויות שאני לא מבינה, מבנה שמעצבן אותי, עלילה שנשמעת ורודה ורדודה, אכזבה עצומה שחיכתה לי אחרי כל עמוד שהפכתי (אולי בעמוד הבא הוא מתחיל לפרט את הרצח של שרלוק. אולי בזה שאחריו.).
מצד שני, גם להבריז זה לא הסגנון שלי. אולי פשוט רציתי להיות לא-אני למשך שעתיים.

רוצים שאני אסכם לכם? כן?
אני אוהבת לשאול שאלות רטוריות, ואז לענות עליהן בעצמי. לא, לא נראה לי שאתם –או אתן- רוצים –או רוצות- שאסכם לכם -או לכן-(הידד ללורטה ולפמיניזם שהיא מפגין.).
בכל זאת, הנה. לא יודעת. פשוט ספר קליל וחמוד, מתאים לפעם הראשונה שבה התעלמתי מהצלצול. אפילו אם אחזור להיות עצמי - וחזרתי-, אפילו אם לא אקרא אותו יותר בחיים, אני אזכור אותו בחיוך, המלווה שלי בהברזה הראשונה שלי. כן, ככל הנראה גם האחרונה. העזתי ומרדתי מספיק לשאר שנות התיכון שלי.


(הערה קטנה- נוספה ב-2.2.2014: מסתבר שהברזתי מהשיעור הזה שבו חילקו לנו את החלק הבא של הבגרות שלנו והסבירו מה לעשות שם. יש לי רגשות אשם. מה לעשות, יש אנשים בלי מזל.)

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על לרחם על סיליה