“נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף. בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נ”

“לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, מריה סמפל, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף”

“ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא? אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה”

“נשארו לי עוד 5 עמודים. אני מפסיקה את הקריאה. מעיינת שוב בעמודים שקראתי. קוראת שוב את הכריכה האחורית. מהנהנת בראשי. אכן כל מה שהובטח לי , קויים. לא רוצה שהספר ייגמר. משהה לעוד כמה רגעים את קריאת הסיום של הספר. המערכה האחרונה. יש לי וידוי, לא הרגשתי כך כשהתחלתי לקרוא את הספר. עיינתי בו וראיתי שהוא כתוב בצורת מכתבים, מכתבים ומכתבים. התבאסתי, לא התחשק לי פורמט מוזר. עם הרגשה זו התחלתי את הקרי”

“נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף. בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נ”

“לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, מריה סמפל, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף”

“ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא? אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה”

“נשארו לי עוד 5 עמודים. אני מפסיקה את הקריאה. מעיינת שוב בעמודים שקראתי. קוראת שוב את הכריכה האחורית. מהנהנת בראשי. אכן כל מה שהובטח לי , קויים. לא רוצה שהספר ייגמר. משהה לעוד כמה רגעים את קריאת הסיום של הספר. המערכה האחרונה. יש לי וידוי, לא הרגשתי כך כשהתחלתי לקרוא את הספר. עיינתי בו וראיתי שהוא כתוב בצורת מכתבים, מכתבים ומכתבים. התבאסתי, לא התחשק לי פורמט מוזר. עם הרגשה זו התחלתי את הקרי”