לא מסכימה אוליי אני אינפנטילית אבל מהרגע שקראתי את המילה הראשונה, בהתחלה באנגלית ואז בעברית נשביתי בקסם .והייתי אז בעשור השלישי לחיי. מאז קראתי את כל הסדרה כמה פעמים ובכל פעם היה כיף. היא לא אבדה מחינה עם הזמן ( או הגיל). אני זוכרת שחשבתי לעצמי כמה נדיר זה למצוא ספר טוב באמת - דעתי לא השתנתה מאז.

דעתי האישית: כקורא אדוק וחובב מושבע של הארי פוטר (אני לא אוהב את המילה "מעריץ"), אני חושב שסוד קיסמו של הארי פוטר נעוץ בכמה דברים:

א. הספר מתבגר יחד עם הקורא. בעוד הספר הראשון מתאים לילדים בני 10 שכל מה שמעניין אותם זה שלהארי יהיה כיף בבית הספר החדש ושהוא ינצח בגביע הבתים, הספרים האחרונים בוגרים הרבה יותר - אהבה, שנאה הקרבה ואפילו כמה אנשים טובים מדי מתים.

ב. בקריאה ראשונה לא שמים לב להרבה פרטים מעניינים. ממליץ לקרוא כמה פעמים ולראות כל מיני רמזים מתרימים. כמעט בכל קריאה קולטים דברים נוספים (סריוס מופיע בספר הראשון, טרלוני אומרת שאם יושבים 13 אנשים בשולחן אז הראשון שקם מת וזה מה שקרה לסריוס, אוליבנדר אומר להארי שהשרביט של אביו מצוין לשינוי צורה, וכן הלאה וכן הלאה). רק בקריאה חוזרת מבינים את הגאונות ואת גודל היריעה שרולינג טוותה כאן בכישרון רב.

ג. אני חושב שמבחינה אובייקטיבית את צודקת; הארי פוטר זה אכן לא ספר טוב כפי שאוהבים להציג אותו. מצד שני, מדובר במן חווית קריאה נוסטלגית שלא קיימת כשקוראים את כל הסדרה ברצף ושלא ניתן לשחזר אותה: הניחושים בין החברים, ההמתנה בין סיום ספר אחד להוצאת הספר הבא, וכו' וכו'. אנשים פשוט זוכרים לספר אהבת חסד נעורים.

ד. גם אני, שקראתי את הספרים מזמן, זוכר לספר חסד נעורים. כדי להזכר בחוויה, יש כמה פודקאסטים שמנסים לנתח אותה או לשחזר אותה. אני ממליץ לשם כך על ההסכתים "ההסכת שאין לומר את שמו" וה"פוטרקאסט".