ביקורת ספרותית על איפה את, ברנדט - פרוזה # מאת מריה סמפל
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 12 במרץ, 2014
ע"י הבלגית המעופפת


(שוב הערה קטנה שלי- אני לא מוצאת עט בשום מקום, אז אני כותבת את הביקורת בוורד. מעולם לא הרגשתי יותר עקומה.)

זה לא סוד, אני מניחה.
יש לי תעודה מושלמת ככל שהיא יכולה להיות. אני רוצה תאומים, או לפחות ילדה אחת (גם ילד זה בסדר, כמובן. לא אכפת לי.) בשם בי, כדי להזכיר לעצמי כל יום שהדבורים נעלמות. אני רוצה לגור איתה באנטארטיקה. אני אוהבת את הביטלס. היום ביליתי כמה שעות טובות בשמיעת Abbey Road בלולאות מהמחשב, כי הרמקול של הטלפון שלי כבר לא עובד והתעצלתי להעביר אלבום. לאחרונה התערבתי עם ילד מהכיתה שלי על איך Come Together מתחיל (הם לא אומרים "Shoot me' , נכון? עדכון לשאלה שהטרידה רבים מכם, ללא ספק: הם כן אומרים "Shoot me". הפסדתי בהתערבות ואני חייבת לו כובע. הזדמנות מצוינת להיפטר מכל שאירות הצמר שיש לי בבית, אבל הפסד זה הפסד. הוא עוד יצטער על זה.). אני אוהבת לדלג, למרות שאני לא מצליחה לדלג עם הסקסופון שלי, אפילו עם רצועת צוואר, כי הוא כבד. אני אוהבת מדי פעם לזרוק הערה מעליבה או פשוט מוזרה, ולהמשיך לדלג לי. גם אני סורגת, בכל מקום. גם אני הייתי אמורה להיוולד מתה. כבר חקרתי על אנטארטיקה, ואני רוצה לגור שם. השיח האהוב עלי בחצר של סבא וסבתא שלי הוא שיח פטל שחור, כי הם תמיד בשלים כשאני מגיעה לשם, וזה רק לקטוף ולאכול, או להכין מזה ריבה, עוד לא החלטתי מה עדיף. בנוסף, מצאתי עליו פעם חיפושית שחורה עם נקודות אדומות, אבל זה לא קשור. גם אני קראתי פעם לאנשים שלא אהבתי "יתושים", ואמרתי לעצמי שהם לא שווים את זמני.
וזה עוד לא הכל. יש יותר. הרבה יותר. אני רק מסוגלת לזכור כמות מוגבלת של דברים, וחוץ מזה, רק את התחושה המדהימה כשגיליתי כמה שהספר ואני מתואמים.

מי שקרא את הספר, אולי יבין למה אני מתכוונת. איזה קליק מדהים נוצר ביננו. זה התחיל בתעודה המושלמת שהייתה הדבר הראשון שראיתי, המשיך בזה שלדמות הראשית קראו בי, ושהיא רוצה לצאת לטיול משפחתי לאנטארטיקה. הרגשתי כאילו שמישהו פשוט לקח לי את תכולת המוח ורוקן אותה על נייר, מתעצל להסוות את מה שכתוב בתור משהו לא שלי. הרגשתי כאילו שהספר מרגיש מה אני חושבת, וגרם לזה להופיע.
נייר על חושי הייתה יכולה להיות המסקנה המיידית שלי, אם לא הייתי חולה לגמרי ובקושי מסוגלת לחשוב על משהו מלבד הספר וכאב הראש לי.


אני קוראת ספרים כדי שהם יגררו אותי אל העולם שלהם. עולם שמישהם השקיעו בו ועשו הכל כדי שהוא יהיה שונה מהעולם שלי. והספר הזה? לקח אותי, עשה סיבוב של שני פאי רדיאנים ודחף אותי החוצה, חזרה לעולם שלי, אבל לא לגמרי. הוטא דחף אותי בחזרה לחלק החופף ביננו, שעדיין גדול מדי, לטעמי.
אף פעם לא קראתי ספר שפשוט בא והציג את המחשבות שלי בתור עצמו. מי יודע, אולי יש עוד מיליוני ספרים כאלה ביקום, מאוגדים בספריה אחת עצומה, אבל אני לא חושבת שאתקל בהם.

זו חוויה מעניינת, אתם מבינים. להרגיש מוצגת לראווה לכל עובר ושב שקורא את הספר. אבל מתחת לסחרחורת שהספר השאיר לי (אולי זה היה כאב הראש שגרם לה, אני לא מבדילה כרגע.), מתחת לעניין, מתחת להתאמה ביננו, "איפה את, ברנט" הוא ספר טוב. לא יותר.

משוה בו היה חסר. משהו היה נמהר מדי. משהו יותר מדי אני, כמו שכבר התרגלתי. משהו היה יותר מדי. משהו היה מטופש ומיותר. המשהואים האלה הפכו אותו לספר טוב. הוא מקסים, הוא חביב לעיתים, הוא מצחיק בכמה מקומות, טיפה מפתיע במקומות אחרים (צפיתי את הרוב, למען האמת.), ובנקודה אחת הוא הרגיש לי, כמו שאמרתי, מטופש ומיותר.
היה בספר משהו. הבטחה שלא מומשה. הוא לא יכול היות אמצע. או שהוא לגמרי אני או שהוא לא. "איפה את, ברנדט", ספר האמצע הראשון שפגשתי.
הספר שהבטיח להיות אני, ואיכזב אותי.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
הבלגית המעופפת (לפני 4 שנים ו-6 חודשים)
אוקיי. העצלנות שלי עברה (אפשר גם להסתכל על זה בתור "העבודה בהיסטוריה הגיעה", אבל נראה לי שהראשון יותר מחמיא לי).
אני מבינה למה את מתכוונת, Yaelhar, אבל אני לא חושבת שזה מה שקרה איתי ועם הספר. הוא פשוט... איכזב אותי. ציפיתי למשהו יותר מרגש. אולי עם פינגוווינים מעופפים או בננות מרקדות או חדי קרן. משהו שיוכיח לי שהוא אני, עד הסוף.
רץ (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
נפלא - לפעמים האמצע הוא המקום שבו נפגשים החלום והמציאות.
חני (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
יפה המונח "ספר אמצע" וגם כל הסיפור האישי שהבאת כאן:)
נעמה 38 (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
הספר שרציתי שיהיה. אף אחד לא מבטיח לנו כלום בייב . את כותבת נהדר
נצחיה (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
נראה לי שעיקר הבעיה היא בציפיות. בשום מקום מריה סמפל לא התחייבה לכתוב סיפור שיהיה בול הבלגית המעופפת. את החלטת שזה בול את, ואז פתאום זה לא היה. קרה לי דבר כזה פעם. עם צילה של הרוח. התאכזבתי, אבל באשמתי. לא באשמת הסופר.
לואיזיאנה מנטש השקנאית (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
את מעולה! הביקורת הזאת כל כך אדירה
yaelhar (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
זה העניין בתאורים - הם יכולים לגעת בהמון נקודות נכונות. אבל כשמנסים לארוג את כולם לסיפור אחד, לעתים יש תחושת החמצה.
הבלגית המעופפת (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
כן ספר אמצע. אין דבר כזה חצי-חצי. כי בחצי-חצי יש את החצי הגדול והחצי הקטן, ואני לא מוכנה לשייך אותו לאף אחד מהצדדים.
no fear (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
לא ספר אמצע, ספר חצי-חצי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ