ביקורת ספרותית על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7 מאת ג'יי. קיי. רולינג
ספר מעולה

---

זהירות - ספויילרים!
קראתי את הספר באנגלית כי הגרסה העברית עוד לא יצאה אז. הצטערתי על שלא קראתי גם את הקודמים בשפת המקור.
רולינג הצליחה לכתוב 6 ספרים ראשונים יפים ומוצלחים עם שימוש מינימלי בסוף טראגי, וזה מראה חלק מגדולתה.
שלושה ספרים ראשונים בלי אבדות. אחר כך דיגורי, סיריוס ודמבלדור - זה מבחינתי לא טראגי:
דיגורי, דמות אצילה אך משנית.
בלק, שחצן ומעצבן. אהבתי אותו רק בספר השלישי.
דמבלדור, קיבל את מותו בשלווה, ובאמת כבר היה קרוב לקריסת מערכות ממילא.
האבדות בספר השביעי היו רבות וכואבות, כולל האוזן של ג'ורג' :-). זה הוסיף אמינות לסיפור, כי בכל זאת צריך לשלם מחיר כדי למגר הרוע. זה שהארי, רון, הרמיוני וג'יני נותרו ללא פגע מהווה איזון מספק לאבדות הרבות שבספר.

כבר בסוף הספר השישי היו רמזים עבים לכך שסנייפ הוא מכוחותינו.
גם כי אחרי רצח דמבלדור הוא יכול היה ללכוד את הארי כשברח יחד עם דראקו, ובמקום זה נתן להארי טיפים תוך כדי בריחה.
גם כי לפני מותו דמבלדור התחנן בפני סנייפ. לא הגיוני שהוא יתחנן על חייו. הנחתי שהוא מתקשר איתו במבט, בביאור מחשבות, ומבקש שיהרוג אותו כי ממילא היה חצי גמור מהשיקוי ששתה במערה וכדי לשפר את אמינות סנייפ כמרגל. בספר השביעי התברר שבכלל העניין כבר תואם מראש.

מה שלא היה אמין בעיני זה שמיגור הרוע נעשה בדרכים נקיות מידי ובאקראי.
פיטר פטיגרו הרשע המרושע, מת על ידי עצמו (או בכח הכישוף של היד שהקנה לו וולדמורט). והארי הטוב והמיטיב עוד ניסה להציל אותו.
קראב מת על ידי כישוף האש שהוא עצמו הטיל.
אוכלי המוות נדרסים בהמוניהם על ידי הקנטאורים (כזה-כאילו במקרה).
אפילו וולדמורט מת בסוף על ידי הכישוף של עצמו, כשפוטר הטוב והתמים בסך הכל שיגר כישוף/לחש של הגנה עצמית.
לפחות בלטריקס הומתה על ידי מולי הזועפת.
אם סיפורי הארי פוטר קיבלו השראה ממלחמת העולם השניה, ואם דמבלדור/פוטר הם צ'רצ'ילים, המסר יכול להיות שלפעמים אין ברירה אלא להרוג את הרוצחים והרעים, ושעל הטוב/קורבן לשפוך בידיעה ובכוונה, גם אם בלית ברירה ובכאב, את דם הרע/התוקפן/העריץ/ההיטלר/הסטאלין.

הפרק על סיכום חייו של סנייפ (פרק 33) היה יפה ומרגש. הוא גם ממוקם טוב בספר: מתקרבים לסוף הקריאה ויודעים שחייב להיות קרב, ושהאולטימאטום עומד לפוג תוך פחות משעה, ופתאום נכנסים לעולם אחר. מן שקט ורוגע וסיפור אהבה-ראשונה מרגש של הילד סוורוס ללילי. גם הפרק לפני האחרון היה סוג של סגירת מעגלים וקשירת קצוות שרולינג עושה בספרים שלה. זה לא הותיר מקום רב לכתיבת מהלך הקרב האחרון, אבל ממילא קצת משעמם לקרא מהלכים של קרב. זה יורה, ההוא יורה חזרה. זה יורה, ובחזרה. התוצאות יותר מעניינות, לא? :-)

הורקרוקסים - אולי האחרונים לא קיבלו את הכבוד הראוי להם, אבל לא נורא.

הארי לא מת כשוולדמורט הרג אותו ביער. אבל למה? אני עדיין לא לגמרי סגור על זה.
זה בגלל שהשרביט של וולדמורט ידע שהבעלים האמיתי שלו זה פוטר? (פוטר גבר על דראקו והשרביט ידע על זה למרות שהיה באותו זמן אצל סנייפ). הרי גם קללת העינוי של וולדמורט בגופו של פוטר לאחר מכן לא גרמה לפוטר כל סבל, מה שמראה שהשרביט כבר אז ידע שהוא של פוטר.
בגלל שבוולדמורט זרם דמו של הארי (מסוף הספר הרביעי), כולל לחש ההקרבה של לילי (זה כאילו נותר בדמו של וולדמורט גם אחרי שהארי עבר את גיל 17)?
בגלל שהארי נעשה לאדון האמיתי של המוות כי השלים עם המוות? (זה מה שדמבלדור אמר).
אולי בגלל שבמובן מסויים אוצרות המוות היו אצלו? השרביט שבידי וולדמורט היה שייך לו (גם אם לא היה בידו), האבן היתה במובן מסויים אצלו (ואם כבר, להפיל את האבן דווקא לפני שהסגיר עצמו, זו כתיבה לא אמינה) והגלימה היתה אצלו. אולי גם זה תרם להצלתו?

יש בסדרת הספרים התמודדות יפה עם המוות.
כבר בספר הראשון ניקולאס פלאמל המבוגר מקבל על עצמו את המוות. גם בשישי דמבלדור המבוגר מתייחס אל המוות בשוויון נפש. בשביעי, אפילו הארי הצעיר משלים עם המוות למען מטרה נעלה. מצד אחד המוות סופי. מצד שני, יש תקשורת עם המתים, כך שהמוות אינו מוחלט.

זו סדרת ספרים עם מסר חינוכי חזק של נאמנות, חברות ועזרה לזולת. יש גם מסר צ'רצ'ילי חזק על נכונות להקרבה במלחמת בני האור בבני החושך.
התחלתי לקרא את כל סדרת הספרים בעקבות מאמר של סבר פלוצקר שפורסם מיד עם הוצאת הספר השביעי:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3428324,00.html .
אז, סבר, תודה רבה.
הסדרה מומלצת למבוגרים לא פחות מאשר לצעירים. החל מהספר החמישי הכתיבה היא יותר בוגרת, כך שמי שפרש אחרי שניים-שלושה ספרים עדיין יפיק הנאה אם ימשיך ויקרא את הסדרה עד לסופה.

» ביקורות נוספות של MeanMrMustard
» ביקורות נוספות על הארי פוטר ואוצרות המוות - הארי פוטר #7