ביקורת ספרותית על נעלי בלט - פרוזה עשרה קלאסיקה # מאת נואל סטריטפילד

---

בכל מקרה, בהתחלה ברחנו לבלגיה.
אולי זה יפתיע אתכם, אבל בבלגיה קשה להשיג ספרים בעברית. בתור בונוס, סבא מתפלץ אם הוא תופס אותי קוראת בעברית, גם סתם את שיעורי הבית שלי לחופש.
אמא חשבה שלא לקרוא עברית יכריח אותי לקרוא בהולנדית, ולכן היא החרימה את כל הספרים שהבאתי בעברית. רובם עדיין שם, במגירה בלתי ידוע, נידונו לשכחה.
אבל בגלל שבפעם ההיא ברחנו, אמא הציעה לי פינוק מיוחד, על זה שהייתי אמיצה ונטשתי את הכל.
היינו בעיר העתיקה, בחנות ספרים בסמטה צדדית. או שאחרי שהיינו בחנות הספרים הלכנו לעיר העתיקה ואכלנו בייגלה? אני לא זוכרת. הכל קצת מעורבב, כמו כל הזכרונות שלי מהתקופה ההיא.

"מותר לך לקחת איתך ספר אחד לסבא ולסבתא."
מיד אחר כך באו התנאים (לעולם לא להוציא את הספר מהחדר שלי, לקרוא שלושה ספרים בהולנדית בתמורה עם סבא, ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, לטייל עם סבתא כל יום לפארק ולהאכיל את הברבורים- שבוע אחרי שהגענו שמו שלט "אסור להאכיל את הברבורים" והתנאי הזה נפל.), אבל ספר -עברית- בבלגיה זה ספר בבלגיה. כל ילדה בת שבע במצבי הייתה מאושרת מספיק כדי להסכים להכל.

זו הייתה הבחירה שלי: "נעלי בלט" או "מומו". על "מומו" אמא המליצה לי, וסמכתי על אמא, אבל תמיד רציתי להיות רקדנית. נבחר.

קראתי את "נעלי בלט", בשעות הקטנות של הלילה (שמונה וחצי), מתחת לאור מנורת הלילה הקטנה שמכבים במשיכה בכפתור שמחובר לחוט ומשמיע קולות מרגיעים בכל פעם שהוא פוגע בקיר הכחול, עוזר לי להירדם, מרחיק סיוטים של טרולים שקופצים מתוך האמבטיה.

לקח לי כמעט כל החופשה לסיים אותו. חודש וחצי לספר של 300 עמודים, פחות או יותר. ואתם יודעים מה? אני עדיין גאה בעצמי על זה.

אחרי שסיימתי את הספר החבאתי אותו מאחורי הספרים האחרים בכוננית, שסבא לא ימצא, ושכחתי.

***

בפעם הבאה שנפגשנו הייתי כבר בת תשע. סידרתי את הכוננית שלי בבלגיה, ומצאתי אותו.
המון זכרונות עטפו את הספר. זכורנות של ילדה קטנה ואמיצה, רק מחכה למצוא את הארון שלה.

קראתי אותו שוב, הפעם לקח לי בערך שבועיים. אני זוכרת שחייכחתי לעצמי כשחשבתי על אני הקטנה. כמה שהיא הייתה גאה בי.
החבאתי אותו שוב בכוננית, וזכרתי.

***

עבור שמונה שנים מאז שקניתי אותו. לא יאמן, נכון? בלתי אפשרי לחשוב בגיל שבע שהחיים ממשיכים.
כל שנה, בבלגיה, אני חוזרת לספר הזה. אני כבר מזמן מגניבה ספרים בתיק הקטן שלי, אבל הם תמיד חוזרים איתי, מעלים פה אבק. הוא נשאר שם, מעלה אבק בלגי, שוכב שם, מתחבא מסבא, מחכה לי.

כל פעם לוקח לי פחות זמן לקרוא אותו. בפעם האחרונה (גיל 14) לקח לי שלוש שעות.
היא הייתה מתגאה בי, נכון? אני גאה בה. שבסוף היא הצליחה לקורא את הספר בשלוש שעות. כל כך מהר.

מאז גיל שבע כבר הספקתי להתחרט על הבחירה שלי ב-"נעלי בלט". אני חושבת שהייתי אוהבת יותר את "מומו". אני אוהבת את "מומו" יותר כרגע. "נעלי בלט" פשוט כל כך לא אני, ומוזר לי לחשוב שבמשך חודש וחצי זה היה הספר הכי אני בעולם בשבילי.

אבל עד כמה שאני לא אבין את עצמי של פעם, עד כמה שייקח לי פחות זמן לקרוא אותו, עד כמה שאני אחשוב שהספר הזה לא שווה את הזמן שלי, הוא עדיין חלק כל כך גדול מהבלגיות שלי, ועל זה אני אוהבת אותו. בגלל זה אני לא מדרגת אותו. אני לא מסוגלת לכתוב את דעתי עליו עכשיו, כשכל כך אהבתי אותו פעם. ועדיין.

אני לא כותבת עליו ביקורת אמיתית, אני לא מדרגת אותו, לזכר ילדה אמיצה בת שבע שברחה.

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על נעלי בלט - פרוזה עשרה קלאסיקה #