“אני לא יודעת. לא הרבה. כלום כמעט. לא מה אני מרגישה, בדיוק, כרגע, בחודש-חודשיים-חצי-שנה האחרונים. לא איה יום היום. תאריך. הא. לא מה זה סינוס או קוסינוס ומכאן גם טאנגנס, מה אני אמורה לעשות עם נגזרת והשלבים שבהם צריך לענות על בעית קיצון, ולכן גם לא איך לפתור את עבודת הקיץ האיומה הזו. אני גם לא יודעת אם זה הספר הנכון לכתוב עליו ביקורת. הוא בהה בי שנה שלמה ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו. רק את מדבקת השם המתקלפת בפינה השמאלית התחתונה של הכריכה הקדמית, בכתב יד מסודר ומרווח במיוחד שלא ראה אפילו את הדף הראשון של שום מחברת, השם שלי, הכיתה שלי, המקצוע, מכולם עולה עליזות של תחילת הלימודים, שלושתם עושים לי בחילה.
אבל זה לא משנה כי אף אחד לא מתכנן לקרוא ספר לימודי שאושר ע"י משרד החינוך.


ביקורת כדי לכתוב על עצמי. למדתי מהטובה ביותר, אני מניחה.
ועל איזה ספר אחר אני יכולה לכתוב, חוץ מספר מתמטיקה מתפורר-למחצה שרודף אותי גם בחופש.



יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ואין לי מילים או כח או רצון, בעצם, לכתוב.


וזה מה שרציתי להגיד, שהכל חלול, שם בפנים, כי אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לכתוב.



מה חשבתי כשכתבתי את הביקורת הזו. על הספר הזה. ביקורת על כלום, בקושי על עצמי, על ספר שלא מעניין אף אחד.


אני מצטערת.


(לא שכתבתי משהו, סוף-סוף, גם אם כדי לכתוב שאין לי כלום. אני מצטערת על הרבה דברים, יותר חשובים ופחות, רובם פחות, גדולים וקטנים וקטנים-יותר-מבחוץ ולא על הבזבוז של הזמן והמקום. יש לי כל כך הרבה משניהם ואני מבזבזת אותם על שטויות כמו תאריכים הסטוריים ולהתבגר ואני מצטערת על זה, לפחות עשיתי משהו, לא נעצתי מבט בעבודה מטופשת עם תרגילים בלתי אפשריים, מייחלת שהם יפתרו את עצמם ומצטערת על כל הדברים שלא למדתי, ועל אלו שכן.)”