ביקורת ספרותית על הפרדס של עקיבא מאת יוכי ברנדס
ספר טוב

---

חשבתי לקחת לעצמי אתנחתא מסיפורי ההסטוריה ולחפש לעצמי סיפור שונה כדי לרענן את נפשי במחוזות אחרים. שקלתי לעשות זאת בכיוון של איזו דרמה משפטית או אולי משהו באווירה עתידנית. יודע אני כי בכל כיוון אוכל למצוא סיפוק לעצמי, שכן בכל האמור בספרות (ולא רק), אני מאלה המוגדרים "כאוכלי כל".

אלא שיצא שהספר הראשון שנטלתי לידי קבע את הכיוון. שוב להסטוריה, שוב לשורשים ולמקורות המסורת, דבר שהביא אותי לפסוח מעט על הסעיפים ולחכוך שוב בדעתי. בסופו של דבר אהבת הענין גברה על הפנטזיה. לכן חשבתי לעצמי: "נו טוב, שיהיה כך. ממילא קיבלתי על הספר הזה מספיק המלצות כדי שלא להתעקש ולהתפס לכוונתי המקורית."

רצה המקרה וגם עיתוי קריאתו של הספר, "הפרדס של עקיבא", הפך בעיני להיות כהמשכו לכאורה של זה שסיימתי את קריאתו רק לאחרונה ואשר שמו "תולדות מלחמות היהודים ברומאים".

הרקע:
לאחר חורבן ירושלים העיר התרוקנה מיושביה היהודים למעט מתי מעט שחברו לשלטון הכובש. מרבית ההוויה היהודית עברה למרכזים עירוניים שסביבם התקיימו קהילות קטנות כפריות בעיקרן.

חיי הרוח התקיימו בעיקרם באותם מקומות כשבמרכזם פעלו הרבנים החשובים ביותר מבני אותה תקופה שרובם היו מבין התלמידים הצעירים של חכמי ירושלים שניצלו מטבח הכיבוש וחורבן ירושלים. אלה הקימו בערי מושבם ישיבות גדולות ואספו סביבם אלפי תלמידים לומדי תורה. הרבנים החשובים והידועים יותר נמנו על חברי הסנהדרין שהיתה הערכאה והסמכות העליונה לקביעת ההלכות עבור הציבור היהודי, ומתוך כך גם את חוקיהם ומנהגיהם.

על אלה נימנו הרבנים הידועים ביותר מאותה תקופה, תקופת התנאים, הלא הם רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה רבי טרפון ועוד אחרים.

הסופרת יוכי ברנדס הצליחה להפיח רוח חיים של ממש בסיפור המיתוס על רחל בת כלבא שבוע שיועדה לתלמיד חכם אך העדיפה על פניו את עקיבא בן יוסף, רועה בור ועם הארץ, שהיה מבוגר וגם נשוי ואב לבן. היא נישאה לו אף שבשל כך נודתה ממשפחתה ומחיי נערה שהורגלה בחיי רווחה, עברה לחיות בעוני מרוד ובמחסור. בהמשך אף סבלה מהיותה אשה עגונה בשל ניתוקה מבעלה לשנות לימודיו הרבות. כל זאת עשתה כדי להביא את בעלה עקיבא ממעמד של הדיוט ועם הארץ למעמדו של רב חשוב ומחדש הלכות, כל זאת תוך שילוב אירועים והתפתחויות מהותיות בחיי היישוב בארץ בזמן ההוא.

אף אם לא לכך התכוונה יוכי ברנדס, מבחינתי היו עבורי שתי זכיות בספר הזה: האחד והראשון הוא שהסיפור היפה כשלעצמו על רבי עקיבא ודרכו ממערת הרועים ועד מותו כמורד במלכות, והאחר הוא בכך שקניתי לעצמי דעת יתרה על פרק מתוך ההיסטוריה היהודית – ישראלית על התקופה שלאחר החורבן ועד תום מרד בר כוכבא, פרק שבנעוריי לא טרחתי בו כדי המידה הנכונה. אהבתי את המדורות של ל"ג בעומר, אך לא התעמקתי יתר על המידה בכל השאר. אני מאמין שכל קורא אחר ירגיש כמותי ואף אם לא יגיע לכדי כך, לפחות ייהנה מסיפור תקופתי מעניין.

דבר נוסף שבא לי מתוך הספר היא תחושת ה"דה ז'ה וו. מתוכנו של הספר מסתבר שכשם שבימינו יש הרבה מהמפריד בין חצרות הרבנים, בעיקר בשל יוקרתם וייחוסם, כך היו הדברים גם בימים ההם. אחרי הכל האדם קרוב אצל עצמו וחוץ (אולי) מאלוהים, הרי שאם הוא משתייך לפמלייתו הארצית, והוא קרוב יותר לצמרת, הרי שלדעתו שלו אין שני לבורא עולם חוץ מאשר הוא עצמו. תופעה מוכרת גם בתחומים אחרים (פוליטיקה למשל) וסימניה העיקריים הם ה"גרופיס" הסובבים את האובייקט ומקדמים את פניו בדרכים שמלך של ממש היה נבוך ואף חש מבויש בגינם.

» ביקורות נוספות של בן אסתר
» ביקורות נוספות על הפרדס של עקיבא