בטרם אכנס לגופו של עניין באשר למחשבותיי על הספר "לבד בברלין", אשתף אתכם בדבר מה שיאיר באופן שהוא על מצבם של האנשים הנרדפים באותם ימים עכורים ולא רק עליהם.
היה זה אחד מימי ינואר של שנת 1942. ברחוב פאול ברונר 19, אי שם בתוככי העיר ברלין, שלחה האלמנה הגב' הדוויק שאול יד בנפשה. הדבר קרה לאחר שאחותה, אנה זיידלר, נקטה באותה דרך כדי להשתחרר ממועקות נפשה ופחדיה.
בתקופה שקדמה למעשה, שלחה הגב' שאול מכתבים לבנה גינטר יעקוב ורעייתו אשר עקרו לגור בארץ ישראל. במכתבים הללו שחלקם נכתבו גם לאחר שגינטר יעקב התגייס לשרות בצבא הבריטי, היא מספרת על התקופה הקשה שהיא חווה בברלין, על החרדות והמצוקות ומעל לכל זאת, על החשש לצפוי לה אם תגורש מביתה לאחד המחנות כפי שאירע לרבים מבני קהילתה.
לסיפור הזה נחשפתי רק לאחרונה מפי יונה גיסי, נכדה של הדוויג. צרור מכתבים ישן שנכתבו בגרמנית אשר היה מונח כאבן שאין לה הופכין במשך עשרות שנים בפינה נסתרת בביתו, נתגלה לעיניו בעת שעשה סדרים בביתו. כך הגיע לידיעתו תוכנם של המכתבים העגומים שכתבו הדוויג ואנה לבני משפחתם שחיו בארץ.
מתוכן המכתבים, באופן ישיר ומבין השורות, מתגלים הקשיים שחוו השתיים ומתוכם גם עולה זעקת הנשים הבודדות והלכודות: "הצילו אותנו. קחו אותנו לכל מקום אחר, לא חשוב אפילו אם לפינה נידחת בתבל ובלבד שנצא מכאן". בצוק העתים, בהיעדר פתרון ובפער זמן של שלושה חודשים ביניהן, שלחו השתיים שנותרו לבדן בברלין יד בנפשן, ובכך שמו קץ לפחדים ולסבל.
כשהרושם שהותיר בי סיפורה של הדוויג נטוע עדיין בראשי, הגיע לידיי הספר "לבד בברלין".
הספר "לבד בברלין" הוא בעיקרו סיפורו של זוג קשיש ששיכל את בנו יחידו במלחמה המתנהלת בצרפת. האבדן מביא את השניים להתריס כנגד המשטר בדרכם הפשוטה ועל פי יכולתם המוגבלת. העלילה המבוססת על ארוע דומה ואמיתי שארע באותה תקופה, מביאה את סיפורם של אותם בודדים שהעזו לפעול ולו רק באופן סמלי כנגד המשטר. משטר שסחף אחריו את רוב רובם של אזרחיו, בין אם מתוך אמונה בדרך ובין אם מתוך השלמה עם מה שניראה אפילו לבלתי אוהדים אותו, כבלתי נמנע. הבלתי נמנע שבא בעיקר מתוך השלמה ופחד.
הסיפור מתאר את התהליך שעובר על השניים מהעת בה חוו את אבדנם האישי, דרך פעולותיהם לעשות את שניראה להם כנכון לעשותו ועד התוצאה האישית לפעולתם. הזוגיות הלא ממש מושלמת של בני הזוג אינה מונעת מהם לעשות ביחד את שחשבו שנכון לעשותו וזאת בשותפות שלמה תוך נאמנות מוחלטת לבן/בת הזוג, בטוב וברע ועד לרגע האחרון.
הספר מביא גם דמויות מקבילות שסיפורן מצטלב בתוך המסכת ומביא המחשה של ממש על החיים במדינה שאזרחיה נחלקים בעיקרו לשניים. הראשונים הם אלה המנסים לעבור את יומם בשלום, בין אם הנם אזרחים ישרי דרך ובין אם הנם עבריינים החיים את הרגע. האחרים הם אלה שרואים את תפקידם, בעיקר מתוך אידאולוגיה, לוודא שהסובבים אותם ילכו בתלם כשהכלי היעיל הוא הטרור והפחד. ביחד עם זאת מומחש עד כמה כדאי לתומכים הפעילים של המשטר להיות כאלה, הן במעמד והן בתגמול.
יש בספר גם על הדרך בה חוקרים יעילים מפילים בפח אנשים תמימי דרך (וגם כאלה שלא) ומביאים אותם לסבך אחרים בקורים שנטווים למטרה אחת, להפיל כמה שיותר אנשים לתהום הנשייה. זהו תיאור של טרור שלטוני המיועד להביא לפחד משתק, פחד שאינו נחסך גם מהמובהקים בתומכיו, פחד שנועד לעקור כל מחשבה של כפירה בדרכו של המשטר ומעל לכל פחד מפני העונש הצפוי בלי קשר למידת האשמה, אם בכלל יש כזו, בהתנגדות למשטר ואפילו אם זו נטועה במעמקי הנפש.
לראשונה מזה זמן רב שנתקלתי בספר כה טוב שנכתב בצורה פשוטה ביותר. בלי תחכום מיותר ובלי מתח עולה ויורד בשל הפתעות ומהפכים, אלא בקצב אחיד. ביחד עם זאת הוא מושך לקרוא עוד ועוד, קריאה שפוסקת בסופו של יום ורק לאחר שהעייפות היא זו שמאלצת לקחת אתנחתא על מנת שלא לקרוא את הספר בחוסר ריכוז.
עד שסיימתי לקרוא את הספר, הרי שכל מה ששמעתי מפי גיסי בשיחת סלון של מוצ"ש על אותם מכתבים שמצא, לרבות תיאור האווירה בה חיו היהודים בברלין, קרם עור וגידים בין דפי הספר הזה.
אסיים בכך שאספר כי אלמנותה של הדוויג באה לה בעקבות מותו במלחמה של בעלה עימנואל שאול במהלך מלחמת העולם הראשונה בהיותו ממלא מקום קצין בשורות הצבא הגרמני לאחר שבתוך שרותו גם זכה באות צלב הברזל על תעוזתו בקרב. יש אירוניה לא מעטה בכך שאשת פטריוט יהודי שלחם למען גרמניה בראותו עצמו כגרמני יהודי (ולא יהודי גרמני) הגיעה למותה בנסיבות הללו דווקא במדינה שלמענה מסר את חייו.
זמן קצר לפני שיצא לשרות ממנו לא שב, כתב עימנואל שאול פואמה אותה הקדיש לשלושת בניו. שמה של הפואמה - "לבניי", ויש בה להציג את רגשותיו הכנים ביותר לארץ בה חי. אם יש דבר מה המבטא את מידת מחויבותו למדינה שהוא אזרח שלה, תמצאו זאת במילות הפואמה בקישור המצורף.
ממליץ לכם מאוד להעתיק את שורת הקישור ל"גוגל" ולקרוא את הפואמה.
http://www.haaretz.co.il/literature/.premium-1.1969783
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
