ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס

---

זה עתה סיימתי לקרוא את שלושת כרכי הטרילוגיה של "משחקי הרעב", ספרים שלא אוכל לעבור לסדר יומי מבלי שאחווה את דעתי עליהם. אך לפני שאתייחס אליהם לגופו של עניין, אביא לכם את ההקשר בינם לבין דבר מה שממלא את חיי בהנאה עד אין קץ.

בכל עת של קריאת סיפור הרפתקאות ופנטזיה יש רגע שבו אנו מדמיינים את עצמנו מתחברים באופן כזה או אחר מעוללות הגיבורים ולא פעם היינו רוצים להיות ממש כמותם, ועם זאת להיות גם מקור להערצה וחיבת רבים. סיפורים כמו "משחקי הרעב" הם התחליפים העכשוויים לסיפורים שמילאו את דמיוננו בימי ילדותנו ונעורינו. ממקום זה ועד לסיכוי שאלה ישתמרו בעתיד כאגדות בנות זמננו לילדים של המחר, המרחק הוא קצר.

כאן המקום לספר שבעצמי זכיתי למעריץ אחד שאוהב לשמוע מפי סיפורים עליהם גדלתי וזאת באהבה נטולת כל תנאי.
מאז הגיע נכדי יונתן לראשית שנתו הרביעית ממלאים הסיפורים והאגדות את דמיונו. בכל פעם שאני מגיע לביקור, הרי שהמילים הראשונות שמקדמות את פניי נשמעות בדומה לכך: "סבא יופי שבאת. אתה צריך לספר לי סיפור." ההבדל בין צריך או חייב או סתם מתבקש, הוא חסר משמעות והעיקר שאספר.

במהלך הזמן שחלף מאז הסיפורים הראשונים שהשמעתי באוזניו, הוא למד לנהל איתי משא ומתן קשוח באשר לכמות הסיפורים שעלי להפיק מפי במהלך ביקורי. בדרך כלל, זה נשמע בדומה לכך:
יונתן: "שלושה סיפורים עכשיו ואחר כך עוד שניים."
אני: "הגעתי קצת עייף אני חושב שנסתפק עכשיו באחד ואחר כך עוד אחד לקראת השינה."
יונתן: "טוב. אז עכשיו שני סיפורים ארוכים ואחרי ארוחת ערב עוד שניים ועוד שלושה במיטה."
אני: "לפני רגע ביקשת חמישה ועכשיו זה כבר הגיע לשבעה. אין לי כל כך הרבה סיפורים. אספר לך עכשיו רק אחד וניראה מה יהיה בהמשך."
יונתן: "זה לא נכון. יש לך יותר סיפורים מכל הסבאי'ם בעולם ביחד. אז אולי תספר עכשיו שניים ארוכים. אחד על דרקונים והשני על הרי געש."
אני מתרצה אף כי ברור לי שבכך לא די לו, אבל ניתן לדברים להתפתח ונראה כיצד זה יסתיים.

כך זה נמשך ונמשך עד כניסתו למיטה לקראת שנת הלילה ואיתה השלמת המטלה האהובה על שנינו. אני משתרע בעקבותיו במיטתו, מחבק אותו בחום ומתחיל בסיפור חדש.

בדרך הזו סיפרתי לו על כל גיבורי ילדותי. כיפה אדומה וסינדרלה, שלגיה ופינוקיו. עם הזמן מצטרפים אליהם אלאדין ועלי בבא, ארתור ואביריו כמו גם רובין הוד וריצ'רד לב הארי, גוליבר בארץ הגמדים ורובינזון השורד על האי ואפילו אגדות על מכשפות פיות ודרקונים לא החמצנו. כל אלה ורבים אחרים לאין ספור. כל דמות מחייבת אותי למתן מידע ספציפי הנחוץ לו לסיפוק צורך נפשי:
"הוא היה איש רע?" "תגיד סבא, בסוף הטובים ינצחו?" "זה היה ככה באמת?" ו"איפה אפשר לראות דרקונים?"
וכך הלאה. לפעמים הוא נרדם כמעט מיד ולפעמים......"

קולו של יונתן מגיע לאוזניי בה בעת שאני מתאמץ להישאר ער ללא הצלחה יתרה:
"נו תמשיך סבא, למה הפסקת?"
כן, קורה שמרוב עייפות גם אני נוטה להירדם. קורה שהסיפור מתארך והלאות משתלטת. אזי קולי הולך ודועך, מילותיי מאבדות את הקשרן ועפעפיי צונחים בכבדות. עוד מעט קט וגם נחירותיי ינסרו את חלל האוויר. אני מתנער מעט ומלהג עוד כמה מילים במינימום ההכרחי כדי להשלים את הסיפור.

מחר זה יקרה שוב כי כבר היום יש לי עבור יונתן סיפור נפלא שמכיל את כל המרכיבים הנחוצים לרתק את נפשו. אספר לו על שלושה עשר המחוזות, על משחקי הרעב וגיבוריהם הלו הם קטניס ופיטה ושאר חבריהם. על התושייה האומץ וההקרבה כמו גם על הנאמנות והשותפות, על הטובים והרעים ומי מהם היה זה שגבר על רעים. אספר לו על השעבוד והשחרור מהרעים בדרך של ניצחון הטובים.

כמו תמיד יהיה זה סיפור מרוכך. הנורא יטושטש והטוב יובלט, הגרוטסקי ישעשע והיופי יתואר בצבעים מאירי עיניים. יהיו שאלות ותמיד יעלה ויובן מוסר ההשכל. את כל שאספר לו מצאתי בשלושת הספרים של עלילות "משחקי הרעב". 1000 עמודים של כיף עם תחושה נפלאה של חווית קריאה כמו חזרתי לימי נעוריי.

אני כותב את השורות האלה אך מחשבתי נודדת. בדמיוני אני כבר מייחל לרגע בו אתחיל לספר ליונתן על "משחקי הרעב" ומייחל לתגובותיו, לשאלות התמימות ולתובנות התמימות לא פחות. מפעם לפעם תעלה בפיו התמיהה מאיפה אני יודע כל כך הרבה סיפורים ואני אלחש לו שהכול מצוי בספרים ושאם גם הוא יקרא אותם, הוא ידע אפילו יותר ממני.

בסוף הכל מחשיך לשנינו. לאחר זמן מה תעיר אותי איה ושנינו נניח מחדש את השמיכה על הזאטוט, ובטרם אלך לדרכי, נשיקה במצחו ומבט של פרידה על פניו השלווים בשנתו.

סיפורים – הרבה יותר טוב משירי ערש. גם למספר עצמו. הוי כמה שאני מתיירא מהיום בו יפסיק לבקש סיפורים ומפלל שהיום הזה יאחר להגיע.

ובאשר לספרים עצמם הרי שהם מומלצים ביותר למי שיש בו עדיין שמץ מהיצר למעט הרפתקנות, שנהנה מסרטי פעולה מלאי פירוטכניקה ותחכום שבהם הטובים הם הצודקים והמנצחים ואילו הרעים זוכים לגמול העונש לו הם ראויים.

לסיום ולסיכום: גם אם לא ממש התייחסתי באופן הראוי לעלילה עצמה ולטיב הכתיבה, לריגוש ולסקרנות מדף לדף, נראה לי שמכל מה שכן כתבתי הרי שדעתי על שלושת הספרים הללו, ברורה מעליה.

כל זאת נכתב על הטרילוגיה בשלמותה, על אף שרק הכרך הראשון הוא זה שאליו הצמדתי את הביקורת (?) הזו. ולכם ידידי שמצאתם דקה או שתיים לקריאת דברים אלה, תודה על תשומת הלב.

» ביקורות נוספות של בן אסתר
» ביקורות נוספות על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1