“# לאחר שצבר אצלי כמות הגונה של אבק, אחרי שהעלבתי אותו והקפצתי ספרים עם ותק נמוך משלו על המדף לקריאה, הגיע תורו. את ספרו הקודם של הסופר קראתי מזמן וזכרתי שחשבתי שהוא ספר טוב, אם כי לא זכרתי שום פרט בו. מסתבר שהוא כתב טרילוגייה, שזה חלקה השני, המבוססת על אותו גיבור, שעלילותיו ברוסיה הסובייטית ראויות, לדעתו, להנצחה. הספר הזה עב כרס, 439 עמודים, מהם קראתי 400. "הנאום הסודי" הוא נאומו של כרושצ'וב, שירש את סטאלין והחליט לחשוף בפני ראשי המפלגה הקומוניסטית את הגדרת מעשיו של סטאלין ("אבי האומה", "שמש העמים") ולהוקיע את משטרו הרצחני. הנאום ננאם כשלוש שנים לאחר מותו של הרודן, ולמרות הזמן שחלף ההוקעה נחשבה סודית (אני מניחה שהם לא חשבו שסטאלין יקום מקברו ויחזיר להם, אבל למה להסתכן?) נושא משטר האימים של סטאלין והזהירות שנקטו בה יורשיו הוא נושא מעניין מאד לספר. אבל רוב סמית אינו כותב על הנושא הזה. הוא כתב סיפור שמרוב נושאים לא רואים את היער. חיי היומיום ברוסיה הסובייטית בשנות החמישים, זיכרונות על עברו של הגיבור כפעיל במשטרה החשאית והרגשת האשם שלו, סיפורי אימה על החיים בגולאג ועל השורדים בו, תיאורים צבעוניים של אירגוני פשע רוסיים רצחניים, סיפורי מניפולציות פוליטיות ואירגון התקוממויות בעמים בשליטת רוסיה (פולין, הונגריה) וכל אלה בספר, אמנם לא דק גיזרה, ועדיין אינו מכיל מספר עמודים הולם לנושאים המועלים בו. במקום אמינות ואותנטיות רוב סמית משחרר המון תיאורי אקשן אכזריים ותקריבים של מעשי זוועה, בתקווה שאלה יחפו על דלות הסיפור ועל הכתיבה החפיפית, הכאילו מבוססת. רבים כתבו על רוסיה הסובייטית ואף על תקופתו של סטאלין. היו ביניהם גם כאלה שלא חיו במדינה והצליחו לכתוב ספרים נפלאים (דיויד בניוף, ג'וליאן ברנס) שלא להזכיר סופרים רוסים אותנטים שכתבו ספרים על חוויותיהם. בא רוב סמית ומשטיח את הנושא החשוב הזה בספר שעוסק בעיקר בזילות החוויות האלה. הדמויות של רוב סמית אינן רציונליות והתנהגותן חסרת היגיון. הספר לא משעמם, רוב סמית יודע לכתוב ואף לטוות סיפור, אבל הוא לא מתאפק וממשיך לטוות עוד ועוד סיפורים ויוצא לו סוודר מעוות ונטול פרופורציות. ומשהו לא קשור: בסקר שנערך ברוסיה נשאלו הרוסים מי הדמויות המשפיעות שהם מעריצים. סטאלין הגיע למקום הראשון. ובמקום השני - פוטין...”

“היה היה סופר צעיר שהייתה לו הברקה: הוא כתב ספר מתח על רקע רוסיה הסטאליניסטית. הספר אכן היה מותח, אבל יותר מזה, הוא פתח צוער עכור ומלוכלך אל תקופה איומה. והספר, כצפוי, נעשה רב מכר. ההיסטוריה המזעזעת של ברית המועצות מעולם לא הייתה פוטוגנית יותר. בכשרון ציורי, הוביל אותנו טום רוב סמית, בעל השם הנדוש כל כך, בצמוד לגיבורו לב דמידוב, בעל השם עם הקונוטציה הסימפטית כל כך. סבלנו איתו, בכינו איתו, ביכינו אותו וחזרנו איתו בתשובה שלימה. אחרי שהדי מחיאות הכפיים גוועו באוזניו של סמית, שעדיין נשאר צעיר, החליט הסופר לנצל עד תום את שעת התהילה שלו. גיבור סימפטי יש? יש. רוסיה אפלה ומזוויעה יש? יש. תחקיר על התקופה עשיתי? עשיתי. אין עוד הרבה רומנים על התקופה? אין. אז למה לא לנצל את מכרה הזהב ולכתוב עוד ספר עם אותם חומרים וגיבורים? וככה נכתב ספר מיותר מאין כמוהו. מאות עמודים ילדותיים, שנכתבו בשורות קצרות ומתזזים אותנו בין רוסיה להונגריה, בין גיבורים שמעצבנים אותנו מרגע לרגע יותר ויותר, שעושים מעשים מופרכים ומגוחכים מאין כמותם. השמאלץ זולג בין שרשראות הטנקים וחוסר אמון תוקף אותנו וגורם לנו להתפעם מהאופן שבו הצליח הסופר שלנו לרדת נמוך כל כך. על עשרות העמודים האחרונים ריפרפתי, נואשת וכועסת, על הסופר ובעיקר על עורכיו שהזדרזו להמליט את ביצת הזהב המקולקלת הזאת. ותסלחו לי על המילים הבוטות, אבל גם בעידן שבו הספר הפך מיצירת אומנות למצרך להמונים, יש גבול להדרדרות. טום היקר, לפעמים צריך להבשיל. גם ילד 44, למרות איכויותיו, היה במובן מסויים יצירת בוסר, אבל הנאום הסודי הוא כתב יד למגירה. וכל האנשים שמוזכרים בפרק התודות: לא עשיתם לידידכם והלקוח שלכם טובה רבה. מוטב לו הייתם משדלים אותו לגנוז את היצירה. ולפראיירה, זויה, ראיסה ועוד כמה גיבורים סטריאוטיפיים ולא מפותחים: למה החלטתם להגיח ביצירת הבוסר הזאת? לא יכולתם לחכות שנתיים-שלוש עד שטום יבשיל? את החלק השלישי בטרילוגיה אני לא מתכוונת לקרוא.”

“כשאתה נוטל לידיך את מה שאמור להיות המשכו של ספר קודם לו ובמיוחד אם וכאשר הקודם מצא חן בעיניך, יש בך ציפיות ועל אחת כמה וכמה אם הספר ראשון השאיר בך טעם של עוד. טום רוב סמית מביא לנו עלילה שמתחזה להיות המשך לספר "ילד 44" כשהיא מחולקת (ובעיניי מתפרקת) לשלושה חלקים עיקריים. גיבורו של הסיפור הוא איש ק.ג.ב. לשעבר שהמיר את עבודתו לפעילות אחרת וגלויה יותר כאיש חקירות של פשעים חמורים. בחייו הפרטיים בהם הוא מגדל עם זוגתו שתי בנות שהתייתמו כתוצאה ישירה מפעילותו בשלהי הימים בהם שירת כאיש הק.ג.ב. זו תקופה של שיקום יחסיו עם רעייתו ועשייה של נסיונות סרק לאחד את הזוגיות שלו ביחד עם שני יחידיה האחרים (שתי היתומות) ולהפכם למשפחה של ממש, אלא שהמשקעים מעברם של השלושה עומדים לו למכשול בדרכו. בחלקו הראשון של הספר מועלה מהאוב אירוע מעברו איש ק.ג.ב. אותו אירוע שבנה את הקריירה הראשונה שלו מעלה מחדש את השדים מהעבר ואלה מתחילים לרדוף אותו ואת משפחתו. ברקע העלילה מובאים אירועים שכמותם אכן קרו בעבר בברית המועצות, דבר שנועד לתת לסיפור אמינות כל שהיא כמייצג את אופיה של התקופה. אלא שאיכשהו יש מסמוס באמינות הסיפור עד כדי כך שעל אף שידוע אופיים של החיים בברית המועצות, הסיפור מתפתח באופן שהאבסורדי שבו עולה על המתקבל על הדעת אפילו ביחס למה שכבר ידוע לנו על הזמן והמקום שברקע העלילה. קצב העלילה מהיר מידי, חסר מיקוד ומשאיר מאחריו קצוות מידלדלים שמתחברים אך בקושי לדבר מה סביר. ניראה שהסופר לקח הרבה רעיונות שכל אחד מהם יכול להוות בסיס לסיפור בפני עצמו וניסה להפוך אותם לסיפור אחד שלם. התוצאה ממש לא מוצלחת. לשיא השלילי מגיע הסיפור כשבאופן די מאולץ מחבר הסופר את אירועי המרד בהונגריה להרפתקה הקולוסלית הזו. כך מתפשט הסיפור מערבות הקרח של סיביר אל סמוך לגבולות המערב הקפיטליסטי, והתוצאה בזבוז של זמן. הסוף הוא טוב? רק למי שאוהב סוף מאולץ עם טעם של חמוציות.”

“טוב, לא נפלתי. אני לא יכולה להגיד "כגודל הציפיה גודל האכזבה" כי לא באתי בכלל עם ציפיות. די הבנתי שהספר הזה פחות טוב מ"ילד 44" (מה שלרוב קורה עם ספר המשך) רק שלא ידעתי כמה פחות טוב. עכשיו אני יודעת. אם תשאלו אותי הבעיה הכי גדולה של הספר הזה היא שהוא כביכול מנסה להיות הפוך מהראשון - הרודפים הופכים לנרדפים, התקופה אחרי מות סטאלין וכו' אבל בעצם הוא מאוד חוזר על עצמו: לב (הגיבור) שוב רודף ונרדף, שוב חוטף מכות, שוב מנסה להצדיק את קיומו בפני אישתו וכו'. מה שהיה מעניין ומיוחד בילד 44 שזה בעיקר ההבנה מה זה אומר לחיות במשטר של סטאלין המדכא עכשיו כבר לא היה מעניין בכלל ואפילו ממוחזר. הספר אמנם התחיל לפחות עם מתח מסויים אבל אח"כ הפך למסטיק והדמויות החלו סובלות ממחלת "חוסר ההיגיון הפנימי" - מחלה ידועה וחסוכת מרפא. בלי יותר מידי לספר את העלילה אני רק אגיד שרוב הזמן ההחלטות של הגיבורים לא היו ברורות לי. בעיקר אני מדברת על מה שכביכול מניע את הגיבור בכל הספר הזה - האהבה שלו לבנות שהוא אימץ בסוף הספר הקודם וההחלטה שלו לשמור על המשפחה שלו בכל מחיר - לכאורה מטרה נעלה וצודקת אבל אחרי היכרות עם שאר הדמויות בסיפור וככל שהעלילה מתקדמת כבר לי היה ברור שהוא נלחם על כלום. הסופר לא הצליח ליצור אצלי תחושה שיש לו על מה להילחם וגם לא אמפטיה מינימלית לדמות שכביכול הוא רוצה להציל - את הבת שלו. בעיני היא היתה הרוע בהתגלמותו וגם אם היו לה סיבות וקשיים רגשיים באיזשהו שלב כבר ההתנהגות שלה ושל לב בעיקבותיה היתה לא מרגשת ולא אמינה. ואז.. סוף סוף הגיע הסוף! סוף צפוי לחלוטין כמובן עוד מהעמוד הראשון אבל גם סובל מאותה מחלה של חוסר היגיון בסיסי לאור כל הבחירות של הגיבורים במהלך הספר. זה כאילו הסופר החליט שעכשיו הוא מסיים את הסיפור אז יאללה- כל אחד אומר את מה שהוא צריך, עושה את מה שהוא צריך וזהו! אבל אני כל כך שמחתי שהספר נגמר שלא היה אכפת לי כבר!!”

“# לאחר שצבר אצלי כמות הגונה של אבק, אחרי שהעלבתי אותו והקפצתי ספרים עם ותק נמוך משלו על המדף לקריאה, הגיע תורו. את ספרו הקודם של הסופר קראתי מזמן וזכרתי שחשבתי שהוא ספר טוב, אם כי לא זכרתי שום פרט בו. מסתבר שהוא כתב טרילוגייה, שזה חלקה השני, המבוססת על אותו גיבור, שעלילותיו ברוסיה הסובייטית ראויות, לדעתו, להנצחה. הספר הזה עב כרס, 439 עמודים, מהם קראתי 400. "הנאום הסודי" הוא נאומו של כרושצ'וב, שירש את סטאלין והחליט לחשוף בפני ראשי המפלגה הקומוניסטית את הגדרת מעשיו של סטאלין ("אבי האומה", "שמש העמים") ולהוקיע את משטרו הרצחני. הנאום ננאם כשלוש שנים לאחר מותו של הרודן, ולמרות הזמן שחלף ההוקעה נחשבה סודית (אני מניחה שהם לא חשבו שסטאלין יקום מקברו ויחזיר להם, אבל למה להסתכן?) נושא משטר האימים של סטאלין והזהירות שנקטו בה יורשיו הוא נושא מעניין מאד לספר. אבל רוב סמית אינו כותב על הנושא הזה. הוא כתב סיפור שמרוב נושאים לא רואים את היער. חיי היומיום ברוסיה הסובייטית בשנות החמישים, זיכרונות על עברו של הגיבור כפעיל במשטרה החשאית והרגשת האשם שלו, סיפורי אימה על החיים בגולאג ועל השורדים בו, תיאורים צבעוניים של אירגוני פשע רוסיים רצחניים, סיפורי מניפולציות פוליטיות ואירגון התקוממויות בעמים בשליטת רוסיה (פולין, הונגריה) וכל אלה בספר, אמנם לא דק גיזרה, ועדיין אינו מכיל מספר עמודים הולם לנושאים המועלים בו. במקום אמינות ואותנטיות רוב סמית משחרר המון תיאורי אקשן אכזריים ותקריבים של מעשי זוועה, בתקווה שאלה יחפו על דלות הסיפור ועל הכתיבה החפיפית, הכאילו מבוססת. רבים כתבו על רוסיה הסובייטית ואף על תקופתו של סטאלין. היו ביניהם גם כאלה שלא חיו במדינה והצליחו לכתוב ספרים נפלאים (דיויד בניוף, ג'וליאן ברנס) שלא להזכיר סופרים רוסים אותנטים שכתבו ספרים על חוויותיהם. בא רוב סמית ומשטיח את הנושא החשוב הזה בספר שעוסק בעיקר בזילות החוויות האלה. הדמויות של רוב סמית אינן רציונליות והתנהגותן חסרת היגיון. הספר לא משעמם, רוב סמית יודע לכתוב ואף לטוות סיפור, אבל הוא לא מתאפק וממשיך לטוות עוד ועוד סיפורים ויוצא לו סוודר מעוות ונטול פרופורציות. ומשהו לא קשור: בסקר שנערך ברוסיה נשאלו הרוסים מי הדמויות המשפיעות שהם מעריצים. סטאלין הגיע למקום הראשון. ובמקום השני - פוטין...”

“היה היה סופר צעיר שהייתה לו הברקה: הוא כתב ספר מתח על רקע רוסיה הסטאליניסטית. הספר אכן היה מותח, אבל יותר מזה, הוא פתח צוער עכור ומלוכלך אל תקופה איומה. והספר, כצפוי, נעשה רב מכר. ההיסטוריה המזעזעת של ברית המועצות מעולם לא הייתה פוטוגנית יותר. בכשרון ציורי, הוביל אותנו טום רוב סמית, בעל השם הנדוש כל כך, בצמוד לגיבורו לב דמידוב, בעל השם עם הקונוטציה הסימפטית כל כך. סבלנו איתו, בכינו איתו, ביכינו אותו וחזרנו איתו בתשובה שלימה. אחרי שהדי מחיאות הכפיים גוועו באוזניו של סמית, שעדיין נשאר צעיר, החליט הסופר לנצל עד תום את שעת התהילה שלו. גיבור סימפטי יש? יש. רוסיה אפלה ומזוויעה יש? יש. תחקיר על התקופה עשיתי? עשיתי. אין עוד הרבה רומנים על התקופה? אין. אז למה לא לנצל את מכרה הזהב ולכתוב עוד ספר עם אותם חומרים וגיבורים? וככה נכתב ספר מיותר מאין כמוהו. מאות עמודים ילדותיים, שנכתבו בשורות קצרות ומתזזים אותנו בין רוסיה להונגריה, בין גיבורים שמעצבנים אותנו מרגע לרגע יותר ויותר, שעושים מעשים מופרכים ומגוחכים מאין כמותם. השמאלץ זולג בין שרשראות הטנקים וחוסר אמון תוקף אותנו וגורם לנו להתפעם מהאופן שבו הצליח הסופר שלנו לרדת נמוך כל כך. על עשרות העמודים האחרונים ריפרפתי, נואשת וכועסת, על הסופר ובעיקר על עורכיו שהזדרזו להמליט את ביצת הזהב המקולקלת הזאת. ותסלחו לי על המילים הבוטות, אבל גם בעידן שבו הספר הפך מיצירת אומנות למצרך להמונים, יש גבול להדרדרות. טום היקר, לפעמים צריך להבשיל. גם ילד 44, למרות איכויותיו, היה במובן מסויים יצירת בוסר, אבל הנאום הסודי הוא כתב יד למגירה. וכל האנשים שמוזכרים בפרק התודות: לא עשיתם לידידכם והלקוח שלכם טובה רבה. מוטב לו הייתם משדלים אותו לגנוז את היצירה. ולפראיירה, זויה, ראיסה ועוד כמה גיבורים סטריאוטיפיים ולא מפותחים: למה החלטתם להגיח ביצירת הבוסר הזאת? לא יכולתם לחכות שנתיים-שלוש עד שטום יבשיל? את החלק השלישי בטרילוגיה אני לא מתכוונת לקרוא.”

“כשאתה נוטל לידיך את מה שאמור להיות המשכו של ספר קודם לו ובמיוחד אם וכאשר הקודם מצא חן בעיניך, יש בך ציפיות ועל אחת כמה וכמה אם הספר ראשון השאיר בך טעם של עוד. טום רוב סמית מביא לנו עלילה שמתחזה להיות המשך לספר "ילד 44" כשהיא מחולקת (ובעיניי מתפרקת) לשלושה חלקים עיקריים. גיבורו של הסיפור הוא איש ק.ג.ב. לשעבר שהמיר את עבודתו לפעילות אחרת וגלויה יותר כאיש חקירות של פשעים חמורים. בחייו הפרטיים בהם הוא מגדל עם זוגתו שתי בנות שהתייתמו כתוצאה ישירה מפעילותו בשלהי הימים בהם שירת כאיש הק.ג.ב. זו תקופה של שיקום יחסיו עם רעייתו ועשייה של נסיונות סרק לאחד את הזוגיות שלו ביחד עם שני יחידיה האחרים (שתי היתומות) ולהפכם למשפחה של ממש, אלא שהמשקעים מעברם של השלושה עומדים לו למכשול בדרכו. בחלקו הראשון של הספר מועלה מהאוב אירוע מעברו איש ק.ג.ב. אותו אירוע שבנה את הקריירה הראשונה שלו מעלה מחדש את השדים מהעבר ואלה מתחילים לרדוף אותו ואת משפחתו. ברקע העלילה מובאים אירועים שכמותם אכן קרו בעבר בברית המועצות, דבר שנועד לתת לסיפור אמינות כל שהיא כמייצג את אופיה של התקופה. אלא שאיכשהו יש מסמוס באמינות הסיפור עד כדי כך שעל אף שידוע אופיים של החיים בברית המועצות, הסיפור מתפתח באופן שהאבסורדי שבו עולה על המתקבל על הדעת אפילו ביחס למה שכבר ידוע לנו על הזמן והמקום שברקע העלילה. קצב העלילה מהיר מידי, חסר מיקוד ומשאיר מאחריו קצוות מידלדלים שמתחברים אך בקושי לדבר מה סביר. ניראה שהסופר לקח הרבה רעיונות שכל אחד מהם יכול להוות בסיס לסיפור בפני עצמו וניסה להפוך אותם לסיפור אחד שלם. התוצאה ממש לא מוצלחת. לשיא השלילי מגיע הסיפור כשבאופן די מאולץ מחבר הסופר את אירועי המרד בהונגריה להרפתקה הקולוסלית הזו. כך מתפשט הסיפור מערבות הקרח של סיביר אל סמוך לגבולות המערב הקפיטליסטי, והתוצאה בזבוז של זמן. הסוף הוא טוב? רק למי שאוהב סוף מאולץ עם טעם של חמוציות.”

“טוב, לא נפלתי. אני לא יכולה להגיד "כגודל הציפיה גודל האכזבה" כי לא באתי בכלל עם ציפיות. די הבנתי שהספר הזה פחות טוב מ"ילד 44" (מה שלרוב קורה עם ספר המשך) רק שלא ידעתי כמה פחות טוב. עכשיו אני יודעת. אם תשאלו אותי הבעיה הכי גדולה של הספר הזה היא שהוא כביכול מנסה להיות הפוך מהראשון - הרודפים הופכים לנרדפים, התקופה אחרי מות סטאלין וכו' אבל בעצם הוא מאוד חוזר על עצמו: לב (הגיבור) שוב רודף ונרדף, שוב חוטף מכות, שוב מנסה להצדיק את קיומו בפני אישתו וכו'. מה שהיה מעניין ומיוחד בילד 44 שזה בעיקר ההבנה מה זה אומר לחיות במשטר של סטאלין המדכא עכשיו כבר לא היה מעניין בכלל ואפילו ממוחזר. הספר אמנם התחיל לפחות עם מתח מסויים אבל אח"כ הפך למסטיק והדמויות החלו סובלות ממחלת "חוסר ההיגיון הפנימי" - מחלה ידועה וחסוכת מרפא. בלי יותר מידי לספר את העלילה אני רק אגיד שרוב הזמן ההחלטות של הגיבורים לא היו ברורות לי. בעיקר אני מדברת על מה שכביכול מניע את הגיבור בכל הספר הזה - האהבה שלו לבנות שהוא אימץ בסוף הספר הקודם וההחלטה שלו לשמור על המשפחה שלו בכל מחיר - לכאורה מטרה נעלה וצודקת אבל אחרי היכרות עם שאר הדמויות בסיפור וככל שהעלילה מתקדמת כבר לי היה ברור שהוא נלחם על כלום. הסופר לא הצליח ליצור אצלי תחושה שיש לו על מה להילחם וגם לא אמפטיה מינימלית לדמות שכביכול הוא רוצה להציל - את הבת שלו. בעיני היא היתה הרוע בהתגלמותו וגם אם היו לה סיבות וקשיים רגשיים באיזשהו שלב כבר ההתנהגות שלה ושל לב בעיקבותיה היתה לא מרגשת ולא אמינה. ואז.. סוף סוף הגיע הסוף! סוף צפוי לחלוטין כמובן עוד מהעמוד הראשון אבל גם סובל מאותה מחלה של חוסר היגיון בסיסי לאור כל הבחירות של הגיבורים במהלך הספר. זה כאילו הסופר החליט שעכשיו הוא מסיים את הסיפור אז יאללה- כל אחד אומר את מה שהוא צריך, עושה את מה שהוא צריך וזהו! אבל אני כל כך שמחתי שהספר נגמר שלא היה אכפת לי כבר!!”