ביקורת ספרותית על ישראל: כתב הגנה מאת אלן דרשוביץ
ספר מעולה

---

תרשו לי הקדמה ארוכה מעט מהרצוי בטרם אסיים בעיקר.

תוכנו הספר עוסק באחד מהפירות היותר רעילים של הקונפליקט בינינו לבין שכנינו (ויש האומרים שותפינו), לאורך מאה ושלושים השנים האחרונות. מדובר באותו ארס של ההסתה הפרועה והצבועה כנגד מדינת ישראל. הסתה שנזקיה לנו כמעט ואינם ניתנים למידה ושיעור.

בכל הקשור לחבל הארץ בו אנו מצויים, עשה ועושה הזמן את שלו. הסכסוך בינם לבינינו על אותה כברת אדמה יגיע בסופו של דבר של הסדר. גם אם חלקינו (ורובם של בני העם האחר) יטמנו את ראשם בחול, הרי שעם הזמן ישלים (ולדעתי - כבר השלים) רוב הציבור שלנו עם קיומה של ישות פלשתינאית בהגדרה כזו או אחרת ולרובנו ברור שגם אם נרצה אם לאו, זה רק עניין של זמן עד שתתקיים לידנו ישות מדינית פלשתינאית מוכרת על ידינו (שלא לדבר על שאר העולם) ואנו נשלים עם קיומה והיא תיאלץ להשלים עם קיומינו ברמת סבילות כזו או אחרת.

גם בתוכנו וגם בתוכם יש ויהיו מתנגדים לתוצאה הזו בין אם לפני שתתרחש ובין אם אחרי ובדיעבד. גם בתוכם וגם בתוכנו מצויים וימצאו כאלה שיעדיפו מדינה דו לאומית על כל האפשרויות שגלומות באפשרות הזו (לדעתי האישית ולדעת רובם המכריע של בעלי דעה, בעיקר לרעה).

בכל הקשור להתפתחות דעותיי האישיות בכל האמור בנושא הזה, הרי שהן עברו עם השנים שינוי הדרגתי. מחניך בית"ר צעיר, ימני בדעותיי המאמין שמדינת ישראל תשכון בסופו של דבר משתי גדות הירדן, חלה תזוזה בדעותיי (יש המגדירים זאת כהתייצבות בצד השמאל, אף שאני חושב שהתייצבתי במרכז).

השנים הביאו אותי להבין שנוצר יש מאין (ממש כך) עם פלשתינאי, או יותר נכון ציבור בן מליוני בני אדם שמגדיר את עצמו באופן הזה. אכן לא היה כזה, אך בין אם נכיר בכך או לא, נוצר כזה. כשם שאנחנו נאספנו מכל חלקי העולם ויש בינינו מחזיקי תרבויות שונות עם מכנה משותף, כך נוצר העם השני מתוך הפזורות הערביות שנדדו בעיקר בשל סיבות כלכליות והתנחלו בארץ הזו פחות או יותר במקביל לשיבת ציון, מאז מחצית המאה התשע עשרה ועד מלחמת 48. אף לאלה היה מכנה משותף תרבותי, דתי ואתני. ההבדל העיקרי שאנחנו תמיד היינו העם היהודי ותמיד היו מי שדאגו להזכיר לנו ואילו הפלשתינאים נזכרו בצורך להיות מוגדרים כעם רק אחרי מלחמת ששת הימים.

הציבור הזה לא יעלם, הוא עובדה קיימת. אי אפשר להעלים אותו, אין אפשרות להקיא (לטרנספר) אותו ואסור לנו לבלוע אותו. את זה הבינו יוצאי אותם חלציים אידאולוגיים זהים לשלי כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני ועוד רבים המוכרים פחות או יותר.

** ** **

כנראה שזקוק הייתי לריחוק של כעשרת אלפים ק"מ מהבית ולקריאת ספרו של פרופ' אלן דרשוביץ, כדי לרענן את מחשבותיי ואת ראייתי בכל הקשור לאותן עובדות שבחלוף הזמן נשכחו בחלקן מתודעתי או השתבשו והתעוותו או שהוחלפו בתובנות אחרות, פייסניות יתר על המידה.

נקודה מעניינת לציון היא נקודת המוצא על ציר הזמן של הסכסוך בינינו לבין הערבים המיוחסת בדרך כלל לשנות העלייה הראשונה, מועד שחל כעשרים שנים אחרי ההתנחלות האמריקאית שבאה על חשבון הילידים המקומיים (האינדיאנים) בדרום דקוטה, תוך הפרת ההסכם שנחתם בין ממשלת ארה"ב והילידים. הזמן החולף פעל בצורה שונה ביחסו באשר למקומנו, לבין אשר התרחש בדקוטה, על אף זהות הזמנים ולפחות בעיני המלעיזים כנגדנו, דומה מבחינת התוצאות. אלא ששם קרה מה שקרה בעוד מקומות בעולם, השינוי נטמע והפך לעובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור.

אזכור לאמור בסעיף הקודם מובא בספרו של דרשוביץ כקדימון לכתב ההגנה שלו תוך דגש על השוואה היסטורית בין אירועים שהתרחשו בערך באותה תקופה, תוך הבלטת ההבדלים על הנסיבות, ההצדקות וההתפתחויות שנבעו מאירועים אלה. כמו כן מובא בספר ניתוח של שורשי הסכסוך ולחלקן של אומות עולם בשימורו בעיקר מתוך שיקולים פוליטיים.

בספר מנתח אלן דרשוביץ אחת לאחת את ההאשמות כלפי מדינת ישראל, מי המאשימים, את העובדות לאשורן ואת ההוכחות המפריכות את ההאשמות. יתר על הכן, זה לא רק כתב הגנה אלא גם כתב אשמה כנגד המקטרגים.

זהו ספר חובה לכולנו. אף שהמחבר אינו פוטר את מדינת ישראל מטעויותיה שלה ואף מדגיש אותן, או לפחות אינו ממעיט מערכן, הוא מביא מסד של ממש לזכויותינו בארץ הזו הן מההיבט החוקי, הן מההיבט המוסרי והן על פי משפט העמים.

הספר לא שינה דבר בתובנות שנוצרו בתוכי בחלוף שנותיי ואפילו חיזק אותן, ביחד עם זאת חיזק בתוכי את האמונה בצדקתה של מדינת ישראל ובמוסריותה, לפחות ביחס לכל (והדגש הוא על כל) שאר מדינות העולם. המסקנה הנוספת שלי מהספר: אם צביעות הייתה חומר נפץ, העולם כבר היה מתפוצץ לרסיסים ומתפזר לכל פינות היקום.

» ביקורות נוספות של בן אסתר
» ביקורות נוספות על ישראל: כתב הגנה