“חשבתי לקחת לעצמי אתנחתא מסיפורי ההסטוריה ולחפש לעצמי סיפור שונה כדי לרענן את נפשי במחוזות אחרים. שקלתי לעשות זאת בכיוון של איזו דרמה משפטית או אולי משהו באווירה עתידנית. יודע אני כי בכל כיוון אוכל למצוא סיפוק לעצמי, שכן בכל האמור בספרות (ולא רק), אני מאלה המוגדרים "כאוכלי כל".

אלא שיצא שהספר הראשון שנטלתי לידי קבע את הכיוון. שוב להסטוריה, שוב לשורשים ולמקורות המסורת, דבר שהביא אותי לפסוח מעט על הסעיפים ולחכוך שוב בדעתי. בסופו של דבר אהבת הענין גברה על הפנטזיה. לכן חשבתי לעצמי: "נו טוב, שיהיה כך. ממילא קיבלתי על הספר הזה מספיק המלצות כדי שלא להתעקש ולהתפס לכוונתי המקורית."

רצה המקרה וגם עיתוי קריאתו של הספר, "הפרדס של עקיבא", הפך בעיני להיות כהמשכו לכאורה של זה שסיימתי את קריאתו רק לאחרונה ואשר שמו "תולדות מלחמות היהודים ברומאים".

הרקע:
לאחר חורבן ירושלים העיר התרוקנה מיושביה היהודים למעט מתי מעט שחברו לשלטון הכובש. מרבית ההוויה היהודית עברה למרכזים עירוניים שסביבם התקיימו קהילות קטנות כפריות בעיקרן.

חיי הרוח התקיימו בעיקרם באותם מקומות כשבמרכזם פעלו הרבנים החשובים ביותר מבני אותה תקופה שרובם היו מבין התלמידים הצעירים של חכמי ירושלים שניצלו מטבח הכיבוש וחורבן ירושלים. אלה הקימו בערי מושבם ישיבות גדולות ואספו סביבם אלפי תלמידים לומדי תורה. הרבנים החשובים והידועים יותר נמנו על חברי הסנהדרין שהיתה הערכאה והסמכות העליונה לקביעת ההלכות עבור הציבור היהודי, ומתוך כך גם את חוקיהם ומנהגיהם.

על אלה נימנו הרבנים הידועים ביותר מאותה תקופה, תקופת התנאים, הלא הם רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה רבי טרפון ועוד אחרים.

הסופרת יוכי ברנדס הצליחה להפיח רוח חיים של ממש בסיפור המיתוס על רחל בת כלבא שבוע שיועדה לתלמיד חכם אך העדיפה על פניו את עקיבא בן יוסף, רועה בור ועם הארץ, שהיה מבוגר וגם נשוי ואב לבן. היא נישאה לו אף שבשל כך נודתה ממשפחתה ומחיי נערה שהורגלה בחיי רווחה, עברה לחיות בעוני מרוד ובמחסור. בהמשך אף סבלה מהיותה אשה עגונה בשל ניתוקה מבעלה לשנות לימודיו הרבות. כל זאת עשתה כדי להביא את בעלה עקיבא ממעמד של הדיוט ועם הארץ למעמדו של רב חשוב ומחדש הלכות, כל זאת תוך שילוב אירועים והתפתחויות מהותיות בחיי היישוב בארץ בזמן ההוא.

אף אם לא לכך התכוונה יוכי ברנדס, מבחינתי היו עבורי שתי זכיות בספר הזה: האחד והראשון הוא שהסיפור היפה כשלעצמו על רבי עקיבא ודרכו ממערת הרועים ועד מותו כמורד במלכות, והאחר הוא בכך שקניתי לעצמי דעת יתרה על פרק מתוך ההיסטוריה היהודית – ישראלית על התקופה שלאחר החורבן ועד תום מרד בר כוכבא, פרק שבנעוריי לא טרחתי בו כדי המידה הנכונה. אהבתי את המדורות של ל"ג בעומר, אך לא התעמקתי יתר על המידה בכל השאר. אני מאמין שכל קורא אחר ירגיש כמותי ואף אם לא יגיע לכדי כך, לפחות ייהנה מסיפור תקופתי מעניין.

דבר נוסף שבא לי מתוך הספר היא תחושת ה"דה ז'ה וו. מתוכנו של הספר מסתבר שכשם שבימינו יש הרבה מהמפריד בין חצרות הרבנים, בעיקר בשל יוקרתם וייחוסם, כך היו הדברים גם בימים ההם. אחרי הכל האדם קרוב אצל עצמו וחוץ (אולי) מאלוהים, הרי שאם הוא משתייך לפמלייתו הארצית, והוא קרוב יותר לצמרת, הרי שלדעתו שלו אין שני לבורא עולם חוץ מאשר הוא עצמו. תופעה מוכרת גם בתחומים אחרים (פוליטיקה למשל) וסימניה העיקריים הם ה"גרופיס" הסובבים את האובייקט ומקדמים את פניו בדרכים שמלך של ממש היה נבוך ואף חש מבויש בגינם.”

“יש דברים שאפשר לדעת מראש, ויש דברים שצריך לדעת מראש. אחד הדברים שהייתי צריכה לדעת מראש, זה שאסור להתחייב לכתוב סקירה על ספר שטרם קראתי אותו. איכשהו אני נופלת בפח הזה שוב ושוב. בעיקר מול אנשים שגם טורחים ומביאים לי את הספר, ומצפים בקוצר רוח שאמלא את ההתחייבות האישית שלי בעניין. כבר קרה לי עם הספר "תורת הסוד הקדומה". קרה לי עם הספר "מעשה הקריאה" לוולפגנג איזר. ועדיין לא למדתי לקח. נתקעתי עם ספר שאני לא מצליחה לקרוא, ומחוייבת, כולל דד ליין, לכתוב עליו סקירה מפורטת.

לכאורה, אין כאן ולא כלום עם הספר המדובר. רומן היסטורי, בעקבות רבי עקיבא, אמור להיות (ותסלחו לי על הסלנג) שוס היסטרי. רבים וטובים תהו על הדיסוננס הגדול המצוי בעומק חיי הנישואים של רבי עקיבא. אותו דיסוננס שהביא אותו מסתם "עקיבא" שונא תלמידי חכמים, להיות "רבי עקיבא", תלמיד חכם בעצמו, ומורה לעשרות אלפי תלמידי חכמים אחרים. דליה רביקוביץ' היטיבה לכתוב:

רבי עקיבא איש צנוע
היה רועה בין הרועים
את עדרי כלבא שבוע
עד שנתו הארבעים

ראתה אותו רחל
בתו של כלבא שבוע
ראתה אותו רחל
והוא מעולה וצנוע

אמרה לו רחל בחשאי
קח אותי לאישה
בתנאי שתקדיש זמנך
ללימוד התורה הקדושה

מצד אחד, יש כאן סיפור אהבה מופלא. רחל בת העשירים שראתה את סגולותיו המעולות של הרועה עקיבא, הפסידה את כל ההון והכבוד המגיע לה מאביה, והלכה להינשא לו, ולגדל תלמיד חכם. מצד שני, הוא עזב אותה למשך עשרים וארבע שנים. איך מיישבים את הסתירה הזאת?

מצד אחד, יש כאן גרעין לרומן היסטורי מופלא. מצד שני, יש כאן יוכי ברנדס. בלי לקרוא מילה מספריה, רק מהתדמית שנבנתה לה דרך ריאיונות בכלי התקשורת, ידעתי שאני לא מעוניינת לקרוא ספר מספריה. אבל נורא ביקשו, ואני החלטתי שחבל שפיתחתי לי דעות קדומות, ולמה לא לתת צ'אנס.

התחלתי לקרוא. וכאן זה נגמר. בגלל שהתחייבתי משכתי את הקריאה עד עמוד 75, ואז הרמתי טלפון לעורכת ואמרתי שאני לא מסוגלת לקרוא יותר. היא הודתה ואמרה שגם היא לא הצליחה לקרוא. כתיבה מגויסת, מלאת אג'נדות, מתאמצת להלחים מדרשים וקטעי מדרשים זה לזה. מאולצת, ולעיתים אנכרוניסטית. האיש שלי קרא עד הסוף, ואמר שהגברת ברנדס משתמשת בכישרונה כדי לעוות כתובים ולהוריד את רבני ישראל לשפל המדרגה. בעיני גם כישרון אין כאן. אני נשארת עם רביקוביץ':

חזר הרב לביתו
וכל נפשו געגוע
חזר הרב אל אשתו
בתו של כלבא שבוע

הדפוה משם תלמידיו
אמרו לה סורי אשה
אמר הרב - הניחוה
כי היא תורתי הקדושה”

“מצריך ידע תורני מקדים אחרת כל המבט המחודש לא יהיה מודש אלא ראשוני וחבל”

“כל קשר ביני לבין סיפורי העם היהודי, התנ"ך או חז"ל מקרי בהחלט. גדלתי בבית חילוני לחלוטין והידע שלי מסתמך על שיעורים בבית הספר וידע כללי.
זה לא שאני שוללת, אבל מודעת לזה שצר עולמי בכל הקשור לנושא. לכן, באופן טבעי, ספרים בסגנון הזה פחות קורצים לי. פחות מושכים את העין.

טוב נו, חשבתי לעצמי, סיפור תנכ"י שבוודאי לא אתחבר אליו אבל זה כבר פה על המדף שלי אז למה לא? אז למרות שזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, הספר עם הכריכה היפיפיה קרץ לי ולחש: "תקראי אותייייייייי". קראתי.

הספר מבוסס על ספרות חז"ל ומספר את סיפורו של רבי עקיבא והפיכתו מרועה בור פשוט למנהיג כריזמטי ומוביל.

ראשית אציין שהספר מאוד קריא. הוא נעים לקריאה. נעים לקרוא אותו יש בו משהו קסום, עדין ורך. המילים מתגלגלות על הלשון והקריאה קולחת. ברנדס יוצרת עולם אגדתי בתיאוריה ודמיונו של הקורא עובד שעות נוספות.
עם מרבית הדמויות ניתן להזדהות ואני באופן אישי יכולה בקלות להתחבר למקום הקיצוני של ההגשמה גם אם בדרך יש צורך לוותר על דברים אחרים.

העניין הוא, שנהניתי מאוד מקריאת המחצית הראשונה ואז אחרי האמצע פחות או יותר הספר הרגיש מונוטוני. הרגשתי שהסיפור מתחיל להיות איטי ואפילו לחזור על עצמו בנוסחים אחרים.
נותרתי מאוד אמביוולנטית לאורך כל המחצית השניה וחיכיתי שמשהו יקרה. וחיכיתי...וחיכיתי...וחיכיתי...יש לציין די בסבלנות אבל שום דבר לא קרה.

בעמוד 200 (יפה שהצלחתי להגיע עד שם) הרגשתי שאני קוראת משהו שאיבד כל קסם שהיה בו בהתחלה והשעמום הציף אותי.

אולי זאת אני, אולי זה הספר. בכל מקרה, דייט שני כבר לא יהיה.”