ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך
ספר מעולה

---

אני מסתכל על הנוער של היום ופעמים רבות מתחשק לי להסיט את המבט. זה יכול להישמע מתנשא מצדי, או אולי יומרני כי אני יותר קרוב לגילם מאשר לגיל של הוריהם ושבו לגיטימי יותר שאשתמש בצירוף מילים כמו 'הנוער של היום'. עדיין, אני חושב שלעומת הנוער שאני הייתי חלק ממנו, יותר מדי מהם (אני לא מכליל ואומר שכולם. אני מאוד שמח לראות באתר הזה הרבה בני נוער) רדודים, אלימים ואולי הכי גרוע- מגובים מכל כיוון אפשרי. אומרים לי שתמיד יש תפוחים רקובים ושאני לא זוכר איך התנהגו הנערים סביבי, אבל אני עומד על דעתי שיש הידרדרות שלא משמחת אותי כלל.
נוסיף לזה את רתיעתי הרבה מאלימות ואת סימן השאלה הקטן שהתעורר לי בשנים האחרונות לגבי האפשרות שאהיה אבא- וכבר יש לי ביד מספיק סיבות בשביל לקרוא את הספר הזה.
הספר עוסק בנושא לא קל בכלל ויכול לזעזע בחלקים רבים מתוכו, אך הוא עוצמתי,מעורר מחשבה רבה, הקריאה בו זורמת והתקשיתי להניחו מהיד. המספר, פאול, הוא אביו של אחד הנערים האלימים בסיפור. הסגנון הוא מאוד ישיר וכולל וידויים וסיפורים שאיש לא יודע מלבדו. בתחילה הוא מצטייר כאינטליגנטי ביותר, ביקורתי לסביבה, רואה עיקר וטפל וסולד מהעמדות פנים ומנהגים שונים של אנשי החברה המערבית מהמעמדות הגבוהים. מנגד, הוא חלק מהחברה הזאת. הרגשתי שהוא צועק שהמלך הוא עירום אבל באותו זמן מוודא שהמספר של החייטים שמור אצלו בסמארטפון החדש.

לכל אורך הספר, כמתבקש בעיניי, המספר מנסה למקם את עצמו ואת משפחתו ביחס לסקאלה של נורמליות ואושר. גם לאחר האירוע הנורא, הוא מאמין שזה עוד אפשרי. הבדיקות האלה שהוא עורך עם עצמו מעוררות את הקורא לתהות גם כן מה הוא תופס כנורמלי בחייו, איפה עובר הגבול שאחריו אין דרך חזרה וכמה היינו כופים נורמליות על מצבים בלתי נתפסים.

לדעתי יותר מדי ביקורות באתר חטאו בספוילרים ואכן קשה לדון בספר מבלי להיגרר לכך. אני קראתי את הספר באנגלית וחבל לי לראות שהכריכה האחורית בהוצאה העברית כנראה מעידה על הרגליו של הקורא הישראלי, שצריך יותר מהקורא האמריקאי בשביל להשתכנע לקרוא את הספר. במילים אחרות, אני מרגיש שכל מי שקרא בעברית את הכריכה האחורית כבר קיבל כמה ספוילרים שנחסכו ממני- וחבל שכך. יש כמה שאלות שלדעתי כדאי היה להשאיר תלויות באוויר משום שהסופר יכול היה לבחור במספר דרכים שונות לתקוף את אותה סוגיה. לכן, אני מרגיש מספיק נוח לכתוב פה עוד כמה דברים שלא הייתי כותב בנסיבות אחרות: פאול מתגלה בהמשך כאדם אלים בעצמו ובכך רומז למעשה שבכל אחד מאיתנו יש אלימות מוטבעת שהיינו שמחים לשחרר לחופשי אם לא היינו כבולים לנורמות ולחוק. הוא נהנה מהאלימות הזאת. הוא נהנה לראות אנשים אחרים נפגעים כדי לקבל אישור שהוא לא היחיד שקורים לו דברים רעים, או כדי להרגיש יתרון על פניהם כחזק שלא נפגע.

השלמתי אחד משלושה- נשארו "חייבים לדבר על קווין" ו"ממני והלאה".

מכאן ואילך- רק למי שקרא את הספר: עם הזמן גיליתי שפאול יודע לבקר את סביבתו היטב, אך בכל הנוגע לעצמו אין לו טיפת ביקורת. הוא תמיד צודק. גם אם אנשים אחרים נפגעים. גם אם הוא מבין שתוך כדי הכאת המנהל הוא צריך לנופף לבנו מהחלון כדי לשדר שהכל בסדר. הוא מחזיק בתפיסה מעוותת ומוצא הצדקה לכל מעשיו ומעשי משפחתו. לנגד עיני ראיתי את כל אותם הורים ששומעים עליהם בחדשות אחרי שהיכו את המורים שהשעו את בניהם מהלימודים- לילד מגיע שיהיה לו טוב (לימודים=עתיד ונורמליות), המורה טועה ויש הצדקה לפנות לאלימות כפתרון.
קוך יכול היה לבחור במשפחה שבה ההורים נורמטיבים לחלוטין ורק בעקבות הזנחה הילד הופך למפלצת. הוא גם יכול היה לבחור במשפחה עם אלימות ולהגיד שכולם יכולים להיות כאלה. קצת אכזב אותי שהוא נתן לפאול פטור חלקי בכך שהעניק לו הפרעה נפשית.
המסר בסוף הוא ברור- 1. בימינו קל מאוד להיות אלים באופן קיצוני מבלי לקבל עונש. 2. הורים יעשו הכל בכדי להגן על ילדיהם.
אני בטוח שלא הייתי נוהג כמו פאול או קלייר, מפני שאני לא אדם אלים מטבעי. מנגד, אני גם לא בטוח שהייתי נוהג כמו באבט, שגם ללא אלימות פנימית יוצאת דופן בחרה להגן על בנה בכל מחיר. כנראה שהייתי נוהג כמו סרג', שמאמין שמה שטוב לעתיד בנו זה לקבל את העונש ולקוות שלא הכל יהיה אבוד אחר כך.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב