לאור התלהבותי הרבה מספרו הקודם של מיכה גודמן 'סודותיו של מורה הנבוכים' שבו הוא פתח עבורי צוהר לחוכמתו של הרמב"ם, שמחתי לגלות בחנות הספרים ספר נוסף פרי עטו והפעם את פרשנותו ל"ספר הכוזרי" של רבי יהודה הלוי.

גם ספר זה כקודמו, הוא עונג צרוף לאנשים סקרנים שיורים לכל הכיוונים בניסיון לדעת כמה שיותר על כמה שיותר נושאים... גודמן מגיש בצורה קריאה, קלה לעיכול ובהירה את עיקרי הספר העתיק, ובהחלט עושה עבודה טובה. אשמח אם ימשיך ויעשה כן לספרי פילוסופיה והגות יהודיים נוספים.

יחד עם זאת, בנימה אישית, אני חייבת לומר שאם הרמב"ם וריה"ל היו רצים לבחירות בשבוע הבא, הייתי מצביעה לרמב"ם בלי לחשוב פעמיים. בהיותי חילונית בעלת תפיסת עולם ליברלית, משנתו של הרמב"ם (רק כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר 'מורה הנבוכים', לפחות כפי שגודמן פירש אותו) הפתיעה אותי והרשימה אותי יותר מאשר זו של הלוי. בעיני, הרמב"ם הקדים את זמנו ואילו רבי יהודה הלוי התאים לזמנו בנינוחות רבה . גודמן לעומת זאת כלל לא שותף לדעתי ולאורך הספר כולו הוא מנסה להוכיח שריה"ל נדחק הצידה בסוף המאה ה-20 שלא בצדק, ודווקא היום הוא הולך והופך לרלוונטי מתמיד.

רק קצת רקע בקצרה למי שלא מכיר: כל הסיפור התחיל במאה ה-10, כאשר הסתבר למרבה פלאם של היהודים בני ימי הביניים הנרדפים והמוקצים, שקיימת אי שם ממלכה יהודית מגוירת משגשגת מסתורית ומסקרנת במקום שנקרא כזריה (באיזור של חצי האי קרים, סבורים שהתקיימה החל מהמאה ה-7 עד תחילת המאה ה-11). מנהיג יהודי ספרד, חסדאי אבן שפרוט, שלח איגרת למלך הכוזרים יוסף וקיבל ממנו בחזרה את סיפור התגיירותו של המלך ואת התגיירותה של ממלכתו בעקבותיו. כמאתיים שנה אח"כ, בשנת 1140 המשורר הנודע רבי יהודה הלוי, הסתקרן אף הוא, ושאב השראה מהאיגרות הללו ופרסם יצירה בדיונית מיוחדת במינה בשם 'ספר הכוזרי'. בספרו הוא המציא סיפור מרתק סביב המפגש מלך הכוזרים עם היהדות, כשבעזרת הסיפור שלו, הלוי מנסה להוכיח בכלים פילוסופיים רציונאליים את קיומו של אלוהים, את אמיתותה של הדת היהודית, ואת עליונות היהודים בהשוואה לכל שאר העמים בעולם.

אתגר לא פשוט הוא לקח על עצמו. הרבה מחזירים בתשובה מתבססים גם היום על רעיונותיו, אבל אני מצאתי את טיעוניו קצת מעגליים (מה שכמובן לא מוריד כהוא-זה מערכו).
לדוגמא, ההוכחה המפורסמת של ספר הכוזרי לקיומו של אלוהים: ברור שיש אלוהים, אומר הלוי, כי בניגוד לנצרות ולאיסלאם שמבוססות על סיפורי התגלות האל ליחידים, במעמד הר סיני אלוהים נגלה לכל העם. אדם אחד יכול אולי להמציא סיפור של התגלות. אבל אל שנגלה לעם שלם? קיומו אינו מוטל בספק (ומה אם אני לא מאמינה בסיפור התנ"כי עצמו? עם שלם לא יכול אולי להמציא התגלות, אבל אדם אחד יכול היה להמציא סיפור על כך שלפני כמה מאות שנים אלוהים נגלה לעם שלם.... לא?)

דוגמא אחרת היא טענתו שהיהודים הם העם הנבחר ושהם נעלים על פני כל שאר העמים. מדוע? קודם כל, כי רק להם נגלה אלוהים (מעגלי, כבר אמרנו), וחוץ מזה כי מכל עמי המקרא רק העם היהודי שרד וכל השאר נעלמו (אפשר לטעון שהיהדות היא גם דת ,וככזו היא שרדה כמו שדתות אחרות שורדות. המאמינים בדת הזו מאמינים בסיפור שלפיו הם שייכים לעם עתיק שהיתה לו התגלות אלוהית. האם אמונתם בסיפור היא הוכחה לאמיתותו? ואם המציאות היא שהם בעצם צאצאי כל העמים האחרים המוזכרים במקרא והם פשוט התגיירו בשלב כלשהו?)

גודמן משתדל מאוד לנסות ולהראות שהתווית "לאומן" שהודבקה להלוי כלל אינה מתאימה לו, וזו טעות לשפוט אותו במשקפיים שנוצרו מאות שנים אחריו. הוא טוען שבהלוי יש מימד רוחני, אישי, שמתאים לתקופתנו אולי אף יותר מאשר הוגים אחרים. יכול להיות שהוא צודק, אבל בניגוד לתחושות שהיו לי כשפגשתי לראשונה בדברי הרמב"ם, הפעם פחות התפעלתי. יחד זאת בהחלט נהניתי והשכלתי. אגב, ריה"ל מסיים את ספרו בתובנה שיהודי חייב לעלות לארץ ישראל, והוא עצמו אף הגשים בערוב ימיו את האידיאל הזה. שזה יפה.

בכל מקרה, אני חושבת שמי שרוצה קצת להעמיק את הידע שלו בהגות ופילוסופיה יהודית מבלי להקדיש לכך את שארית חייו, כדאי לו בהחלט לקרוא. הספר מרתק, מלמד וקריא ביותר.

יש הנחה רווחת בעולם ההגות והפילוסופיה שניתן, באופן כללי ואף פשטני, לומר כי השקפת עולמו של כל אדם מערבי נעה על הסקאלה שבין אפלטון ואריסטו, גם אם הוא לא מודע לכך. או במילים אחרות, ההבנה כי תבניות המחשבה שטבעו אותם פילוסופים קדמוניים לפני 2500 שנה, מעולם לא איבדו את תוקפם.

באותו אופן, טוען גודמן, ובמידה רבה של צדק, אפשר לומר כי כל הוגה יהודי מתבטא בתבניות חשיבה הנעות בין המורה נבוכים של הרמב"ם לבין הכוזרי של רבי יהודה הלוי (יש הטוענים שהרמב"ם, שנולד שנים ספורות לפני מותו של ריה"ל, הכיר את הגותו). כמובן שגם אמירה זו לוקה בפשטנות. אך גם אם אין זה מדויק, מקובל להציג את הרמב"ם כדוגל בתפיסה רציונליסיטית אוניברסלית, ובשל כך אולי אף הומניסטית, כאשר לדעתו 'צלם אלוהים' שבאדם היא תבונתו. ואילו אצל ריה"ל לא הרציונאלי הוא הקדוש אלא אותו החלק שמעבר לרציונאל (אך לא סותר אותו), "הדבר האלוהי" בלשונו של ריה"ל, כאשר החלק הזה אינו משותף לכל בני האדם אלא מתבטא בעם ישראל בלבד.

בשל תפיסות לאומניות, לכאורה, שיוחסו לריה"ל, רבים זנחו את הספר במהלך המאה העשרים. הגדיל לעשות לייבוביץ' שרתח מזעם על ההגות של ריה"ל. חלק ניכר מהספר עוסק במוקש הטעון הזה, ובניסיון להציג את טיעוניו של ר' יהודה הלוי באור אחר. לא ארחיב אך אחד הטיעונים המרכזיים של גודמן מתבסס על העובדה שספר הכוזרי כתוב כדיאלוג אפלטוני, וככזה הוא מחייב קריאה שונה מאשר ספר שכתוב כהרצאת דברים שוטפת. בדיאלוג אמיתי שני הצדדים משמיעים אך גם שומעים. האדם יוצא מהמפגש אחרת משנכנס אליו, הוא משתנה. ועל כן כשם שאין לקרוא את אפלטון רק דרך סוקרטס אלא לעיתים גם דרך בני השיח שלו, כך את הכוזרי יש לקרוא לא רק בעיני החבר אלא גם דרך טיעוני המלך.

דעתי הלא מחייבת היא שגם בספר זה כבספרו הקודם "סודותיו של מורה הנבוכים" יש הרגשה חזקה שגודמן מסמן את המטרה מראש, כאשר המטרה היא התאמה ופרשנות של ההוגה לערכי הזמן והתקינות הפוליטית (פוליטקלי קורקט בלע"ז). אם אצל הרמב"ם זו לא הייתה משימה מאוד סבוכה, אצל ריה"ל זה כבר הרבה יותר מורכב. אבל אני מוכרח לציין שגודמן עושה זאת בצורה חיננית ואפילו משכנעת לעיתים.

לא ארחיב יותר, אבל מי שרוצה לקרוא על ריה"ל כמבשר הציונות, ואפילו הפרגמטיזם. על ריה"ל כמי שרואה את ההיסטוריה כזירת ההתרחשות העיקרית של האל, כמי שמעודד ומעדיף עשייה על הגות תיאולוגית, ועוד נושאים רבים. ייהנה מספר זה ומכתיבתו הקולחת של גודמן. על אף ההסתייגויות, אני נהניתי.

ספר מעולה על אחד מספרי ההגות החשובים והמשפיעים בתולדות היהדות "הכוזרי". הספר מסביר את עיקרי העמדות והחידושים של ספרו של רבי יהודי הלוי, שנכתב לפני כ-900 שנים, את השפעותיו והמחלוקות שהוא עורר. הספר לא היה מאוד מקובל מאות שנים לאחר פטירתו של ריה"ל וצבר פופולריות בעיקר לאחר המאה ה-17 עם תחילת התנועות הלאומיות והפך לאחד מהספרים המעצבים של היהדות בימינו. ספר הכוזרי עצמו לא מאוד מורכב לקריאה, הוא כתוב כדיאלוגים בין המלך של ממלכת כוזר לבין הפילוסוף ואנשי הדת, ביניהם התלמיד החכם היהודי. עם זאת, לספר יכולות להיות כמה משמעויות בקשר לכמה מעיקרי היהדות בהם הספר דן, ועל כן נדרש ספר שמסוגל להסביר אותו על כל משמעויותיו. הספר הזה הוא "חלומו של הכוזרי" של גודמן, שכתוב בצורה ברורה ומעניינת, שאינה דורשת היכרות מעמיקה עם הגות ימי הביניים או ההגות היהודית. הספר הוא השני בטרילוגיית ספרי ההגות של גודמן, וגם הוא כמו קודמו מצליח להסביר את ההגות המורכבת, את השפעותיה על היהדות אז ובזמננו ולדבר על הרבה מהנושאים העיקריים ביהדות ממגוון נקודות מבט. אמליץ בחום על הספר לפני קריאת ספר הכוזרי עצמו וכמובן לאלו שמתעניינים בהגות היהודית ולא בטוחים מאיפה להתחיל.

ספר לא-קל. גודמן הוא איש חכם ומלא כרימון והוא מעלה את רמת הדיון בסיפרו לרמה גבוהה מאד.
קשה מאד למי שלא קרא את ספר הכוזרי במקור להבין את הביקורת של גודמן, אבל ברגע שהחומר מוכר לך אתה מרגיש שאתה ממריא עם הספר הזה לגבהים של חשיבה ודיון ולמידה.
לא קל - אבל מומלץ בחום.

חלומות הם דבר מעניין. כולנו רוצים להבין אותם ובעיקר לדעת מה המטרה שלהם, אבל הפירוש להם לא תמיד ברור לנו, בעיקר אם הם רק חלומות על ביקור במקומות זרים לנו. הבעיה היותר מציקה היא חלום שחוזר על עצמו. שוב ושוב אנחנו מנסים לפרש את העניין, לפעמים מצליחים לפעמים לא. מלך כוזר חולם חלום כזה. וכשהוא לא מבין מה החלום הזה רוצה ממנו הוא מזמין אליו חכמי פילוסופיה וחכמי דת. והנה, אחרי שאלות, תשובות והסברים מחליט המלך להתגייר, ובעקבותיו מתגייר עם שלם. איזו גאווה ליהודים וליהדות! הנה, דווקא בשעה כל כך חשוכה לעם היהודי, מופיעה נקודת אור שמאדירה את היהדות.
עוברות 400 שנים בערך, ורבי יהודה הלוי מחליט לשחזר את השיחה בין החכם היהודי למלך. השחזור כולו פרי דמיונו, שהרי הוא לא נכח בשיחה ורק שמועות הגיעו אליו על מה שבאמת קרה. ובכל זאת שיחה שכזאת נותנת לגיטימציה להסביר את היהדות, ובעיקר להוכיח למה היהדות טובה יותר מהדתות האחרות. באופן טבעי הוכחה שכזאת הופכת את היהודים לעם סגולה, עם משכמו ומעלה, עם שראוי שיתהלך וגאווה בלבו.
והסבר שכזה תמיד "מושך" אחריו קטגורים וסנגורים. את אלה שמאמנים שהיהדות היא אכן מעל כולם ולעומתם את אלה שבטוחים שכל הכתוב בספר "הכוזרי" היא סתם טפשות וגאווה.
מיכה גודמן לוקח את ספר "הכוזרי", מפרק אותו לחלקים, מסביר, ובעיקר מוכיח לנו שהספר הוא פשוט שיחה של שני חברים על היהדות. שיחה ש"קופצת" ממקום למקום, ויש בה שבחים על היהדות אבל יש בה גם ביקורת. שהרי אנו שוכחים תוך כדי קריאת הספר שגם את שאלות המלך כותב ריה"ל, ולפעמים גם לו עצמו אין תשובה לשאלה והוא נשאר תוהה. בעיקר כשעולה השאלה למה היהודים רק מתפללים לציון אבל לא חוזרים לגור בה.
כך או כך קריאת הספר היא חוויה מעניינת לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את היהדות. מומלץ. בעיקר כדי להבין מה אנחנו עושים פה - בארץ הזו.

בספר הזה גודמן מנתח מפרש ומעניק משמעות חדשה ורעננה מתאימה למאה העשרים ואחת ,לספרו המפורסם של ר' יהודה הלוי,הכוזרי, כמו שהוא עשה בספרו הקודם: "סודותיו של מורה הנבוכים".
הביסוס הספרותי לאגדה של יהודה הלוי בכוזרי הוא על "חליפת מכתבים בין אבן שפרוט לבין יוסף מלך כוזר כמה מאות שנים קודם לחיי הלוי. מלך בשם בולן שהחליט להמר את דתו ,הוא גילה את היהדות והתגייר . ר' יהודה הלוי הפך חומר זה לאגדה עליה הוסיף מפרי דמיונו. מהדורה קודמת ליצירה זו נקראת בשם : "ספר הטענה והראיה לדת המושפלת" ובשמו הידוע הכוזרי. הספר מתחיל בשאלה של המלך שנתגלה לו בחלום מלאך ואמר לו : כוונתך רצויה בעיני אלוהים ,אך מעשיך אינם ראויים ורצויים. לכן המלך הלך לחפש אחר המעשה הראוי באמצעות חיפוש רוחני כפי שבא לידי ביטוי בספר.
הכוזרי הוא ספר הגותי פולמוסי המופיע בצורת דיאלוג, המגן על היהדות מפני מבקריה השונים, זאת לפי דעתו של גודמן , מטרתו המקורית של הלוי היתה לשנות את הקורא (זו יומרה שכיום סופרים ופילוסופים אינם מאמינים כך), ולשכנע את הקורא שהיהדות היא הדת הרצויה. גודמן מציע קריאה חדשה את ספר הכוזרי : שהוא ספר דיאלוג, "ז"א הספר הוא זירה פומבית להתחבטות פנימית"
גודמן גם משווה בין ספרו של הרמב"ם לבין הכוזרי בנקודות שונות ברעיונותיהם הפילוסופיים. רמב"ם הרציונלי והלוי ההיפך ממנו. לדעתו של גודמן : " כל ההגות היהודית נמצאת בתווך שבין הפרדיגמה של מורה נבוכים ובין הפרדיגמה של הכוזרי"
למדתי משהו חדש ומעניין : מאיפה נובע ההרגל להתנועע בתפילה (מאמר ב' עט'): בעידן שקדם לדפוס נכתבו ספרי התפילה בכתב יד והיו נדירים .לכן מספר קוראים חלקו את אותו הספר לכן היו הקוראים מתקרבים לטכסט ומתרחקים לסירוגין- התנדנדו, כך הפך הצורך להרגל ונמשך גם כשעמד מתפלל יחיד מול הסידור.- אהבתי !
בשיחות העמוקות שמנהלים המלך והחבר , באים לידי דיון נושאים פילוסופיים וענינים שונים כמו : סגפנות ושליטה, אלוהים(כבורא, כל מה שברא הוא טוב ויש לו תפקיד. יש חיבור בין האדם לאל ,רק שהאדם קטן מלהבין את שלמות הקשר), מהות האדם(שני ערוצי הכרה: עדויות חושים ומסקנות התבונה, נגד הסגפנות), הנבואה, טעמי המצוות (מטרתן לאזן את האדם ולוודא שישים האדם לב להנאות החיים ויברך עליהם ),סגולת ישראל וארץ ישראל, הגלות ועוד נושאים.
פעם אחרונה שקראתי את הכוזרי היה בתיכון (שזה היה מזמן). נהניתי לחזור לספר הזה בעזרתו ובהדרכתו של גודמן וזכיתי להבנה ופירוש מעמיק שלא היה לי בעבר. יש לי ניחוש קטן , שספרו הבא של מיכה גודמן אולי יהיה על ר' סעדיה גאון.

בנוסף על העניין בספר "הכוזרי" שהוא יצירה פילוסופית מקורית וייחודית בקנה מידה עולמי, מן הראוי לשים לב לפרשנות המיוחדת של מיכה גודמן של שיטתו של ריה"ל. "הכוזרי" הוא כנראה הדיאלוג ההגותי העברי היחיד. גודמן מצביע על הדיאלוג הטקסטואלי (כלומר על כתיבת תוכן באמצעות דו-שיח מתמשך של שני צדדים) כעל שיטה להוראה שאיננה מכתיבה את התוכן הנלמד בצורה פשטנית ומפורשת. הדיאלוגים של אפלטון הם כנראה ניסיון דומה להצגה בלתי מכתיבה של תוכן. הרעיון שלא צריך להציג תוכן מפורש כדי שיהיה ניתן ללמוד אותו הוא דוגמה נהדרת לתיאוריה חינוכית שאיננה רואה בתלמיד כלי קיבול המתמלא בלמידתו, אלא אדם חושב שיוצר את ידיעתו בעצמו. בדומה לו, טען המהרש"א, כי עיקר הלימוד ונעשה בו הרושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד (בבא בתרא, דף י, ב). בכתיבה הלומד יוצר באופן חופשי תכנים. בדיאלוג התלמיד מוגבל קצת. אבל, בשתי השיטות, הלמידה היא יצירה אישית של התלמיד.