פגשתי אותך לפני כמה ימים בחדר ההמתנה מחוץ לחדר ניתוח, כשאמא בפנים, מאחורי הדלת הסגורה. "פגשתי" אולי אינה המילה המתאימה שכן הפגישה הזו היתה כורח הנסיבות, ועשינו כמיטב יכולתנו שלא לראות זו את זו. זה לא שלא דיברנו, אבל לא הישרנו מבט ומעטנו במילים. שיחה טכנית כזו של בית חולים. המנתח הגיע? מתי הם אמורים לסיים? הוא אמר משהו על הגידול? שום דבר שקשור אלי ואלייך ולזמן שלא דיברנו. כל כך לא כמו פעם. האין היה כל כך מודגש. ומה שהכי חסר לי זו הקירבה הפיזית. שום חיבוק לא היה ביננו, אפילו לא ניקור על הלחי כתחליף מזוייף לנשיקה.
אני ישבתי בצד וקראתי ספר, כמו תמיד כשאני לחוצה ורוצה להתנתק מהמציאות. "אחות". מצחיק לא? זה לא היה בכוונה. חשבתי שזה ספר מתח שאין לו שום קשר אלי ואלייך. פעם היית שואלת אותי מה אני קוראת ואם זה שווה משהו. ו"משהו" אצלך כוונתו "ספר רציני". תמיד אמרת שגם ככה את קוראת לאט אז אין לך זמן לבזבז על ספרות קלילה. שלא כמוני שקוראת כל מה שנופל תחת ידיה ללא שום סינון או טעם ספרותי. אף פעם לא המלצתי לך על ספר מתח, אבל אילו היית שואלת הייתי ממליצה לך על הספר הזה. אין בו שום דבר קליל.
מדובר במותחן ("לא אמרת את זה כבר?" אני יכולה לשמוע אותך אומרת. אני עדיין יודעת בלי להסס מה את עומדת לומר. בזמן האחרון אני מרבה לדמיין את התגובות שלך, תחליף עלוב ולא מספק לדבר האמיתי), אבל רק לכאורה. לכאורה כי התעלומה עצמה לא מאוד מרתקת ואפילו די צפויה. הספר כולו הוא מכתב אחד ארוך שכותבת המספרת (ביאטריס) לאחותה (טס) שנרצחה. (אף פעם לא אמרתי לך אבל בכל פעם שכעסתי עלייך הייתי כותבת לך מכתבים ביומן שלי. ידעתי שאני לא אראה לך אותם אבל תמיד קיוויתי שאולי פעם כן.) תוך כדי המכתב הזה מתבררת התעלומה. אבל התעלומה כאמור היא לא העיקר כאן אלא היחסים שבין האחיות, ילדותן, חייהן וחיי משפחתן. וגם הכאב הוא ישות מרכזית ונוכחת. הכאב של לאבד מישהו כל כך אהוב ומוכר ומכיר.
קראתי ולא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו חס וחלילה הייתי מאבדת אותך. באמת מאבדת, לא רק באופן מטאפורי. מה יהיה אם לא נספיק לתקן ולא יהיה מחר? יתכן שהכאב הזה עירפל את יכולת השיפוט שלי. "כשמשהו מרגש אותך השכל שלך נעלם." מה לעשות, אני רגשנית מדי, אני יודעת. ומאז שאני אמא זה נהיה עוד הרבה יותר גרוע. אלא שאת לא מכירה אותי כאמא, לא מעבר למפגשים מלאכותיים וחטופים. יכול להיות שאילו הייתי חופרת לעומק הייתי מגלה את החריקות. "זה לא אמין" היית אומרת לי "שהאחיות בספר לא רבו אף פעם. גם אם הן היו הכי קרובות בעולם." את צודקת. אנחנו תמיד רבנו. רבנו והשלמנו. יחסים בין אחיות הם תמיד דבר מורכב, אבל יחסים בכלל זה דבר מורכב, לא?
אני אחות גדולה, כמו ביאטריס. אחות גדולה זה תפקיד לא פשוט, במיוחד במשפחות לא פשוטות, כמו זו שלנו, כמו של ביאטריס וטס. זה כנראה משהו שאחות קטנה לא תוכל להבין. זו מן אחריות כזו שאף אחד לא הטיל עלי באופן מפורש, אבל לקחתי אותה כמובן מאליו. האחריות לדאוג לך תמיד שתהיי בסדר, להיות מן אמא קטנה כזו שיודעת באמת מה קורה איתך, ומה היה בכיתה ומי מציק לך. זוכרת שבאתי לכיתה שלך כדי להרביץ לצחי כי אמרת שהוא העליב אותך? מאז בכל פעם שמישהו הציק לך איימת שתביאי את אחותך הגדולה, ולא הייתה גאה ממני.
אולי הספר הזה לא כזה טוב כמו שחשבתי כשקראתי אותו. אולי חסר בו עומק ונפח. אני רק יודעת שכשסיימתי אותו כל מה שרציתי היה לחבק אותך. אני מקווה שעדיין לא מאוחר מדי.
+++++++++
תודה לאפרתי שהשאילה לי את הספר הזה. אני לא כל כך רוצה לקחת צד במחלוקת על הספר שבין אפרתי ליעל, אבל אני נוטה לצד של אפרתי, אולי לא מתוקף ההגיון...


















