פגשתי אותך לפני כמה ימים בחדר ההמתנה מחוץ לחדר ניתוח, כשאמא בפנים, מאחורי הדלת הסגורה. "פגשתי" אולי אינה המילה המתאימה שכן הפגישה הזו היתה כורח הנסיבות, ועשינו כמיטב יכולתנו שלא לראות זו את זו. זה לא שלא דיברנו, אבל לא הישרנו מבט ומעטנו במילים. שיחה טכנית כזו של בית חולים. המנתח הגיע? מתי הם אמורים לסיים? הוא אמר משהו על הגידול? שום דבר שקשור אלי ואלייך ולזמן שלא דיברנו. כל כך לא כמו פעם. האין היה כל כך מודגש. ומה שהכי חסר לי זו הקירבה הפיזית. שום חיבוק לא היה ביננו, אפילו לא ניקור על הלחי כתחליף מזוייף לנשיקה.

אני ישבתי בצד וקראתי ספר, כמו תמיד כשאני לחוצה ורוצה להתנתק מהמציאות. "אחות". מצחיק לא? זה לא היה בכוונה. חשבתי שזה ספר מתח שאין לו שום קשר אלי ואלייך. פעם היית שואלת אותי מה אני קוראת ואם זה שווה משהו. ו"משהו" אצלך כוונתו "ספר רציני". תמיד אמרת שגם ככה את קוראת לאט אז אין לך זמן לבזבז על ספרות קלילה. שלא כמוני שקוראת כל מה שנופל תחת ידיה ללא שום סינון או טעם ספרותי. אף פעם לא המלצתי לך על ספר מתח, אבל אילו היית שואלת הייתי ממליצה לך על הספר הזה. אין בו שום דבר קליל.

מדובר במותחן ("לא אמרת את זה כבר?" אני יכולה לשמוע אותך אומרת. אני עדיין יודעת בלי להסס מה את עומדת לומר. בזמן האחרון אני מרבה לדמיין את התגובות שלך, תחליף עלוב ולא מספק לדבר האמיתי), אבל רק לכאורה. לכאורה כי התעלומה עצמה לא מאוד מרתקת ואפילו די צפויה. הספר כולו הוא מכתב אחד ארוך שכותבת המספרת (ביאטריס) לאחותה (טס) שנרצחה. (אף פעם לא אמרתי לך אבל בכל פעם שכעסתי עלייך הייתי כותבת לך מכתבים ביומן שלי. ידעתי שאני לא אראה לך אותם אבל תמיד קיוויתי שאולי פעם כן.) תוך כדי המכתב הזה מתבררת התעלומה. אבל התעלומה כאמור היא לא העיקר כאן אלא היחסים שבין האחיות, ילדותן, חייהן וחיי משפחתן. וגם הכאב הוא ישות מרכזית ונוכחת. הכאב של לאבד מישהו כל כך אהוב ומוכר ומכיר.

קראתי ולא הפסקתי לחשוב מה היה קורה אילו חס וחלילה הייתי מאבדת אותך. באמת מאבדת, לא רק באופן מטאפורי. מה יהיה אם לא נספיק לתקן ולא יהיה מחר? יתכן שהכאב הזה עירפל את יכולת השיפוט שלי. "כשמשהו מרגש אותך השכל שלך נעלם." מה לעשות, אני רגשנית מדי, אני יודעת. ומאז שאני אמא זה נהיה עוד הרבה יותר גרוע. אלא שאת לא מכירה אותי כאמא, לא מעבר למפגשים מלאכותיים וחטופים. יכול להיות שאילו הייתי חופרת לעומק הייתי מגלה את החריקות. "זה לא אמין" היית אומרת לי "שהאחיות בספר לא רבו אף פעם. גם אם הן היו הכי קרובות בעולם." את צודקת. אנחנו תמיד רבנו. רבנו והשלמנו. יחסים בין אחיות הם תמיד דבר מורכב, אבל יחסים בכלל זה דבר מורכב, לא?

אני אחות גדולה, כמו ביאטריס. אחות גדולה זה תפקיד לא פשוט, במיוחד במשפחות לא פשוטות, כמו זו שלנו, כמו של ביאטריס וטס. זה כנראה משהו שאחות קטנה לא תוכל להבין. זו מן אחריות כזו שאף אחד לא הטיל עלי באופן מפורש, אבל לקחתי אותה כמובן מאליו. האחריות לדאוג לך תמיד שתהיי בסדר, להיות מן אמא קטנה כזו שיודעת באמת מה קורה איתך, ומה היה בכיתה ומי מציק לך. זוכרת שבאתי לכיתה שלך כדי להרביץ לצחי כי אמרת שהוא העליב אותך? מאז בכל פעם שמישהו הציק לך איימת שתביאי את אחותך הגדולה, ולא הייתה גאה ממני.

אולי הספר הזה לא כזה טוב כמו שחשבתי כשקראתי אותו. אולי חסר בו עומק ונפח. אני רק יודעת שכשסיימתי אותו כל מה שרציתי היה לחבק אותך. אני מקווה שעדיין לא מאוחר מדי.

+++++++++

תודה לאפרתי שהשאילה לי את הספר הזה. אני לא כל כך רוצה לקחת צד במחלוקת על הספר שבין אפרתי ליעל, אבל אני נוטה לצד של אפרתי, אולי לא מתוקף ההגיון...

פתאום מצאתי את עצמי מפקפקת. האם זה באמת קורה?
שסתם אזרח פשוט מהשורה מחליט לא לקבל את תוצאות החקירה המשטרתית ופוצח בחקירה עצמאית?
לא מעט ספרי מתח מבוססים על הנוסחה הזאת, אבל האם יש לה איזשהו בסיס במציאות?
לא משנה.
הספר הזה משתייך לז'אנר ספרי הבלש שבמרכזם לא עומד בלש מקצועי אלא אזרח תמים שנקלע שלא ברצונו לתעלומת רצח.
טס נמצאה מתה, ורידיה חתוכים, ללא סימני אלימות.
ביאטריס, אחותה הגדולה שגרה מבר לים מסרבת לקבל את מסקנת המשטרה שמדובר בהתאבדות ופוצחת בחקירה עצמאית.
החקירה הזו מחייבת אותה לערוך שינויים מקיפים בחייה: היא נשארת באנגליה, עוזבת את עבודתה, מוצאת עבודה זמנית ופשוטה ומוצאת את עצמה מתחברת עם אנשים שבחייה הקודמים היתה נוטה לזלזל בהם. באופן כללי הנסיבות גורמות לה לאמץ סט של התנהגויות שאינן הולמות את הביאטריס שגילמה עד היום.
כך, חקירת הרצח הופכת במקביל לחקירה פנימית, ביאטריס בוחנת את עצמה, את חייה ואת בחירותיה ואת הקשרים המשפחתיים המורכבים במשולש המורכב ממנה, אחותה המתה ואמן.

רפרפתי קצת על הביקורות הקודמות לספר וגיליתי שטוב או לא, הספר הזה הצליח להפוך את עצמו לסלע מחלוקת רציני בין המתפעלים למאוכזבים.
ניסיתי למקם את עצמי, לשוא.
הוא לא רע לז'אנר, מותח במידה, שזה אומר שאת הרוצח גיליתי לפני ביאטריס, אבל לא המון לפניה, ושהיה לפחות טוויסט אחד שלא צפיתי מראש.
כתוב היטב, אבל לא מפעים או יוצא מגדר הרגיל.
אם הוא בסביבה, ואתם חובבי ספרי מתח - קחו אותו.
אם לא - אפשר לוותר.

כתיבת ספר מתח משובח משולה לבנייה וסתירה, לטווית קשרים ופרימתם, לרקימת נסיבות וקריעתם, לעירבול חומרים וניסיון להפריד ביניהם כדי למצוא את האמת האחת.

אחות הוא ספר משובח. הוא ספר מתח משובח. הוא רומן מתח נפלא. הוא רומן נפלא.

yaelhar הדעתנית והקוראת הבלתי נלאית, שאני כה סומכת על דעתה, הצליחה לכמה דקות לערער את יציבות דעתי. לכמה שעות חשבתי שהספר תיעתע בי. ואז קראתי שוב את הפרק האחרון, המצמרר, זה שהופך את התמונה על פיה וידעתי שמה שלא יהיה, הספר הזה הוא אחד הספרים הנדירים שקראתי השנה.

לא לשוא פותח הספר ברשימה ארוכה מאוד של סופרלטיבים הלקוחים מן הביקורות שהתפרסמו בעיתונות. מצדי, הם יכולים להוסיף את הביקורת שלי. חבל לי על אלה שיראו את הספר בחנות וידלגו עליו. חבל לי, חבל. פה אני נלחמת את מלחמתה של ביאטריס ואת מלחמתה של טס.

ובכן, ראשון ראשון ואחרון אחרון. רוזמנד לאפטון אכן תסריטאית. אבל בניגוד לדעתה של בת-יה (שהסיקה מסקנה מוטעית כי לא קראה), הספר לא כתוב כמו ספר של תסריטאי (ראה ספריו של פיטר ג'יימס על עלילותיו של רוי גרייס) הספר הוא פיוטי ועמוק, מלא דימויים יפהפיים, פסקאות של תיאורים מרגשים, אך לא רגשניים, כתיבה בשלה, מקורית, נטולת קלישאות. הכתיבה יפה כל כך, מרתקת כל כך וייחודית, עד שלא מצאתי אפילו קטע אחד משעמם, כתוב כלאחר יד, כזה שנוקט תיאורים מוכרים או קלישאתיים. פשוט נפעמתי. ואני לא מתלהבת כל יום.

את הספר כותבת ביאטריס בת העשרים ושש לאחותה טס בת העשרים ואחת כמכתב ארוך-ארוך. מן השורה הראשונה ועד האחרונה מגוללת ביאטריס את מה שקרה מאז שנעלמה טס.

בניגוד לספרי המתח הגרועים, שבהם הקורבן חסר אישיות וגם הבלש הוא דמות מקרטון, בניגוד לספרי המתח הבינוניים, שבהם הקורבן חסר אישיות והבלש הוא בעל אישיות מורכבת ושלמה, אחות שייך לקמצוץ ספרי המתח המשובחים, שבהם דמות הקורבן, היא טס, מנותחת באופן מרהיב ועמוק על כל ההיבטים, כמו גם דמות הבלשית, היא-היא ביאטריס אחותה, כמו גם דמות האם ודמויותיהם של שאר המעורבים. כמעט שלא נפגשתי בספר מתח, שבו דמות הנרצחת נעשית אהובה ויקרה, שמותה מכאיב כל כך.

מי שחושב כי אחות הוא ספר שמעמיס על קוראיו טרגדיות רבות מדי, טועה. נכון, לצמד האחיות היו חיים בעייתיים למדי, אבל הטרגדיות נבעו זו מזו (ואין בתיאוריהן שום מסחטת דמעות, אגב) ומהן גם נבע הקשר העמוק והקרוב בין האחיות.

הכשל היחיד שבספר הוא דמות הפושע, שניתנת לניחוש מושכל, ויש גם כמה אי-בהירויות או חוסר אמינות מסויים בפיתרון החידה. אבל לא חשיפת הרוצח חשובה כמו הלמה והאיך (אינני רוצה לחטוא בספויילרים ולכן אני מוכרחה לערפל קצת את הניתוח שלי) הבנייה והסתירה של החידה, הטוויה והפרימה, הרקימה והקריעה. הדרך בה מתבררות הסיבות היא החשובה. ומה שחשוב יותר, הוא הטוויסט האחרון, שהוא מצמרר, קורע לב ושונה מכל מה שאנו רגילים בספרי מתח. כשאני כותבת על כך בטני מתהפכת מחמלה וצער. ממש כך.

ויותר מכך, כפי שכתבתי קודם, גם אם יש קוראים שיראו בתעלומה פיתרון טריוויאלי מדי, הספר יכול להקרא כרומן מעולה ותו לא. גם קריאה כזאת שווה בהחלט את זמנכם היקר.

וליעל, אני מצטערת אם הכעסתי אותך או סתרתי את הביקורת שלך. בכל פעם שאני נזכרת בקטעים מן הספר, אני יודעת שכתבתי פה את דעתי באופן חסר פניות לחלוטין.

ואם בסימניה הציון מאה היה הקובע ולא חמישה כוכבים, הייתי נותנת לו מאה וכותבת בסוגריים ( תשעים וחמש בגלל כמה בעיות, ובכל זאת מאה. כי אני לא יכולה אחרת).

תמיד קינאתי בנשים שיש להן אחות. אני יודעת שזו מערכת יחסים מורכבת, לא תמיד קרובה כמו שרומז השם "אחיות" אבל בכל זאת - הדשא של השכן וכו'. מה שעושה לאפטון בספר הזה, הופכת את מערכת היחסים בין שתי האחיות למשהו שאפילו בעיני מי שמקנא (כמוני) נראית נלעגת ולא אמינה.

לאפטון מעמיסה על הסיפור שלה מכל טוב: משפחה לא מתפקדת, שכול, רגשי אשמה, נטישה, בושה, דחייה, אמון, חוסר אמון, פחד, ועוד. כל קלישאה ידועה נמצאת בו, יחד עם עוד כמה שהיא המציאה. סוף הסיפור, הזוי ולא אמין במיוחד.

אני מחבבת מותחנים הרבה פעמים הם מספקים לי שעתיים של שקיעה בתוך סיפור מרתק. זה ספר שמבטיח המון: חוץ מהסופרלטיבים על הכריכה, זה מותחן ביכורים של תסריטאית לשעבר ב BBC מה שמבטיח שהיא יודעת לספר סיפור, לא? לא. אז אם אתם קוראים המון מותחנים - לא נורא אם הוא יהיה בערמה. אם לא - לא חושבת שכדאי להשקיע.

****


המעצב הגרפי של הוצאת ידיעות אחרונות קרא, שוב, רק את התקציר שנשלח לו במייל. לונדון. היעלמות מסתורית של בחורה יפה, בחורף... אוקיי, הבנתי, הוא חשב לעצמו. הבה נראה. חורף, שלג זה דבר טוב, הבחורה נעלמת אז נוסיף אותה הולכת לכיוון השוםכלום עם מעיל אדום, ונוסיף עץ כי אחרת זה נראה מוזר. נכון, זה דומה להחריד לעוד אלף כריכות שבלוניות שעשיתי, וכבר עשיתי היום עוד כריכת ספר עם עץ ושלג ודמות ואותיות אדומות. אבל בספר ההוא זה בכלל היה על מוסקבה וגופות ופשע. חוץ מזה, למי יש כוח להתאמץ?

מתאים דווקא, חשבתי בסיום הקריאה. הרי כל הספר הזה הוא על ניפוץ מחשבות שבלוניות ומה שנקרא "פרה-קונספשן", שזאת המחלה-הלא-קטלנית המזעזעת ביותר שכולנו נגועים בה, ואולי בעצם זאת היתה אמירה גרפית חדה בהפוך על הפוך? יה, רייט.

אז הנה, יש לנו עוד אחד. "מהאנשים שהביאו לכם את הכריכה של טיפות שלג!!".

עוד אחד מהספרים-במשקל שקיבלתי מאמי התקבל אצלי בספקנות ובציפיות נמוכות והתברר להיות ספר מתח לא-בדיוק-שגרתי, הבנוי בצורת מכתב ארוך-ארוך שכותבת אישה לאחותה הצעירה שנעלמה בנסיבות מסתוריות. אני חייב להגיד שהתרגום הנוקשה שלא הצליח להתגבר על מהמורות הניואנסים של השפה האנגלית (אחות אחת גרה בניו יורק והשניה בלונדון), קצת הרתיע אותי בהתחלה, אבל לאט לאט הצלחתי להיכנס לסיפור ולתעלומה שנחשפת אט-אט בדיוק במינונים הנכונים ובקצב הנכון לסיפור מתח.

גם כאן, אין בלש או שוטר או עורך דין או מישהו שזה המקצוע שלו. מה שכן יש, זו אחות גדולה שמרגישה בכל מאודה שמשהו מאוד לא-בסדר קרה פה, ולא מאמינים לה. דווקא העניין הזה הוא המטריד ביותר בספר, ולאו-דווקא פתרון התעלומה. יש כאן מישהו רגיל שפועל הן נגד המערכת והן נגד ההיגיון הבריא רק מתוך תחושת-בטן ורמזים קלושים, ואני חייב לומר בכנות שאילו אני חס-וחלילה הייתי מוצא את עצמי בסיטואציה דומה, נדמה לי שהעצלנות והנטייה שלי להניח דברים מאחוריי היתה גורמת לי לוותר כבר בהתחלה, ועוד להיות הפוץ הזה שמשכנע את האחרים שגם להם אין מה לעשות, כי המשטרה עושה את שלה ובלה-בלה-בלה. איזה זבל אני, חשבתי תוך כדי קריאה.

מצד אחד, פיתרון התעלומה הוא לא איזה בום-טראח-התרסקתי-מההלם. אבל הספר כתוב לא רע, הוא משעמם לעתים וקצת מייגע ב"זאב-זאב" שלו (למרות שהוא מוצדק, אחרת לא היה פה ספר מתח), אבל יש בו תיאורי רגשות ויחסים מהימנים ומדוייקים למדי, שפעם פעמיים גרמו לי לדמוע, לאו דווקא מתוך מלודרמה אלא בעיקר כי מדובר היה בכתיבה נכונה של סיטואציות עצובות או לא-פשוטות.

תמשיכו ככה, הוצאת ידיעות-אחרונות. רק תחליפו פאקינג מעצב.

****

בערך פעם בשנה זה קורה: רומן מתח מקורי, מרענן, מתוחכם, כתוב היטב ובעיקר מותח, מאד מותח... למרות שאין בו מרדפים, יריות, רוצחים סדרתיים או כל יתר הקלישאות שמרכיבות 99.9% ממותחני האינסטנט העכשוויים.

הספר נכתב בצורת מכתב שאותו כותבת ביאטריס לאחותה, החל מהרגע שבו היא קיבלה בניו-יורק את הידיעה שאחותה נעדרת בלונדון ועד שהתעלומה נפתרת (אי אפשר לספר יותר על תוכן הספר מבלי להיכנס לספוילרים).
זהו רומן הביכורים של רוזמונד לפטון וניכר שהושקעה בו מחשבה רבה כשבכל פרק החשד מופנה לדמות אחרת וכשהסוף אינו סותר את המידע שסופר קודם לכן (דבר שאותו סופרי מותחני-אינסטנט נוהגים לעשות, בהנחה שקוראיהם אינם זוכרים את שקראו כמה מאות עמודים קודם לכן).

בקיצור: רומן המתח הטוב ביותר שיצא לאור כאן בשנה האחרונה (בבריטניה יצא ב-2010).

ומכאן לתופעה פחות מרנינה – את חציו השני של הספר סיימתי לקרוא בטיסה ובלונדון. בהיתרו נכנסתי לחנות הספרים כדי להציץ בגרסה האנגלית וללא היסוס קניתי את ספרה השני של רוזמונד Afterwards שאותו אני קורא כעת... אלא שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה מספר שבלוני ולא מקורי שכנראה נכתב בחיפזון וללא השקעת מחשבה יתרה. בכך רוזמונד לאפטון הזכירה לי את ג'ון ורדון שספרו הראשון "חשוב על מספר" היה מקורי ומעניין ואילו ספרו השני "עצמי עיניים חזק", שכנראה גם כן נכתב בלחץ זמן, היה לא יותר מאוסף קלישאות חבוטות... כנראה זוהי תסמונת הספר השני של שני סופרים עם פוטנציאל שהיה קשה להם עם ההצלחה בביקורות ובקופה, נכנעו ללחצים של המוציאים לאור והוציאו בחיפזון ספר שני גרוע.

איזה סוף מאכזב, כאילו שהפסיקו את הספר באמצע.

את לויס פגשתי דרך א' חברתי. ישבנו בארומה בבן גוריון, ועד שא' ההריונית הידסה לה לקופה כדי להביא את ההזמנה שלה, כבר נקשרה בינינו שיחה. לויס, קטנטונת וקפיצית, הציעה לי את הסוכריה שקיבלה עם הקפה, ואמרה שיש לה סוכרת. אמרתי שאני מכירה מישהו עם סוכרת, אבל אצלו זה חלק מתסמינים כוללים יותר של סיסטיק פיברוזיס. לויס אמרה בנחת "אה, גם אצלי". וכך עד שא' הגיעה כבר דיברנו על דיאטות, רופאים, סוגי טיפולים, מדריכי אירובי ועוד כל הקשור באורח החיים המנסה-להיות-נורמלי, של החולים במחלה הזאת. כמה שבועות אחר כך א' התקשרה אליי בדחיפות. הייתי במדרחוב עם הבת שלי, בתחילת חגיגות יום הולדת שלה. וכך תוך כדי שאני מסתכלת בבת השש עשרה הבוחרת לה בלוני הליום ורודים ואדומים עם לבבות, ניהלתי שיחה הזויה לחלוטין. לויס, מסתבר, חולה. חולה מאוד. מתוך מה שהיה עובר אצל אדם בריא כשפעת סבירה לעונה, המצב הידרדר, היא בטיפול נמרץ, וממתינה להשתלת ריאות. השתלת ריאות? כן, אמרה א'. זה תסריט רגיל בCF. כולם יודעים שיש סבירות להגיע להשתלה. רק שכאן ההידרדרות מהירה מדי. ומה שמסבך יותר, הוא המימדים שלה. לויס נמוכה ורזה, ולכן צריכה ריאות של אדם בגודל שלה, כלומר נער.

הסיפור הזה לא נגמר טוב. הנס שא' חיכתה לו לא הגיע, ולויס נפטרה, עוד לפני שחגגה יום הולדת שלושים. מחלה קשה, סיסטיק פיברוזיס. וסופים כאלה קורים. אמנם פחות ממה שהיה בעבר, והיום תוחלת החיים של החולים במחלה, בהינתן הטיפול המתאים, עשוי להגיע גם לשישים שנה, אבל קורה גם שמתים צעירים. כמו לויס. עכשיו קראתי שיש בישראל כשבע מאות חולים במחלה, ופתאום נראה לי לא סביר שיצא לי לפגוש ולהכיר שניים מהם. אבל ככה זה. אחרי הסיפור קורע הלב, הגיע הזמן להביא את הקשר לספר. טס וביאטריס הן אחיות. היום היו קוראים להן "אחיות שכולות" משום שאחיהן ליאו חלה בסיסטיק פיברוזיס, ונפטר מהמחלה בהיותו ילד. הפטירה של ליאו הפרידה בין הוריהן, אבל חיברה ביניהן. וכך, למרות שהן גרות ביבשות שונות, ביאטריס בטוחה שהיא וטס קרובות מאוד. כשטס נעדרת, ואז נמצאת מתה, כשורידי הידיים שלה חתוכים, ביאטריס היא היחידה שבטוחה שזו לא התאבדות. שמי שראתה בילדותה את אחיה נחנק למוות, בצורה המילולית ביותר, יודעת שהחיים יקרים, ולא תתאבד.

וכך ביאטריס עוברת יבשת, מתחילה להתגורר בבית המט לנפול של אחותה המתה, לוקחת את העבודה שלה כמלצרית, ומתחילה לחקור את מותה. זה כמובן לא מקובל על הרבה אנשים: הארוס של ביאטריס, החברים של טס, אנשי המשטרה. אבל ביאטריס לא נכנעת, והיא מנצחת. הספר הוא מכתב, ארוך מאוד, תיאור החקירה המחודשת שנעשתה לאחר גילוייה של ביאטריס. הגוף השני מעצבן בפני עצמו. קשה לקרוא ככה. לזה נוספים תיאורי רטרוספקטיבה ודילוגי זמנים מהעבר לעבר-של-העבר, ולעבר-של-העבר-של-העבר, והם מבלבלים מאוד. בנוסף, ביאטריס היא בעלת תואר בספרות, ולכן משולבות בספר ציטטות האמורות להיות אותנטיות, להביע את אופיה, ואת רוחבם ועומקם של אופקיה. לא עובד, לא משכנע וסתם מציק.

זה ספר יפה? שאל אותי האיש. והאמת? הוא לא. הוא מעצבן מכל הסיבות שפירטתי לעיל. הוא לא אמין. עלילת המתח לא מותחת ולא משכנעת. הוא מחמיץ עיסוק בסוגיות חשובות בהחלט של גנטיקה, אתיקה, ורפואה. אז למה קראתי בכל זאת? בגלל אפרתי והמלצותיה שאני תמיד לוקחת בכובד ראש. ובגלל שאי אפשר לשפוט באמת ספר, לפני שמגיעים לסופו. בזה לפחות צדקתי. לכל אורך הספר הוא היה נראה לי משהו בינוני, בערך שלושה כוכבים. קריא וסביר. הסיום המופרך שלו הוא זה שהפך אותו להיות ממש לא טוב בעיני. מצד שני, אחרי "לאחר מכן" כבר הייתי צריכה לדעת.

ספר מאוד קריא, ועם פוטנציאל גדול ביותר. הנושא מעניין, הרגישות של הסיטואציה אדירה ( אחות שמתחילה לחפש את אחותה שנאדרת, שהייתה מאוד קרובה אליה ),נגיעה בהמון נושאים מעניינים - כמו טיפולים גנטיים בפרט, מדע ורפואה בכלל ועוד..
אבל משהו חסר..
מצד אחד יש לספר המון צדדים מאוד מוצלחים - הן ההתעקשות של ביאטריס לחפש את האמת כשאף אחד מסביבה לא מאמין לה - מאוד מרשים, מאוד מעניין התיאור של האנשים הקרובים אליה ביותר אפילו שכולם רואים את התעקשותה על סף חולי - כשהיא בטוחה בהיותה צודקת וממשיכה לחפש למרות הכל, וגם יתרה מכך - בסיטואציה הזאת אין לה בכלל אופציה לוותר.
דבר נוסף שהדהים אותי בספר היא גילויה של ביאטריס את העובדה שאחותה התקשרה אליה - באמת אחד התיאורים המטלטלים ביותר בספר - של איך אפשר לדמיין מציאות מסויימת ולפספס לחלוטין משהו חשוב אחר, ומה הייסורי מצפון שנובעים מכך וכל המסקנות וכו..
כמובן הסוף גם מפתיע וגם מביא הסבר לחלק ממבנה הספר - וגם הוא יפה.
יתרון נוסף של הספר הוא היותו מותח ( במיוחד בשליש האחרון ) קריא מאוד ( לאורך כל הספר ) ומעניין.
אבל חסר בו הרבה , אפילו הרבה מאוד.
זה מתחיל מהעובדה שלא ייתכן שאני אקרא ספר על נושא כל כך מרגש וארגיש שאני קוראית קריאה "סתמית", שבסוף הספר אי לא הולכת לקחת איתי כלום. הספר הצליח לרגש אותי רק במקומות מסוימים - אבל לרוב הרגשתי דווקא עודף תיאורי רגשות, סחיטתם, ויתרה מכך - ניסיון סחיטתם עד הטיפה האחרונה. אם ב-100 העמודים הראשונים געגועים ומחשבות על אחותה נראות מרגשות - כשזה ממשיך במשפטים פסאודו-פילוסופים לעוד 300 עמודים - זה מתחיל להעיק. יש כנראה דרכים רבות אחרות לגרום לאדם להרגיש הזדהות - חוץ מדחיפת משפטים עמוקים ועצובים ללא כל פרופורציה.. אבל בחלט קטונתי - מי שהנושא מתחבר אצלו למשהו אישי - כנראה חווה משהו אחר לגמרי, אני הייתי צריכה להרגיש את זה מהצד - ולצערי זה כמעט לא קרה.
בנוסף ספר שופע הפניות לספרות קלאסית בפרט שייקספיר - שלעניות דעתי גם הם מיותרים, יומרניים ולא ממצאים את עצמם - לי הציטוטים לא הוסיפו כלום, חוץ מהעובדה המפוקפקת שהם שם..
בהרבה מקומות יש הרגשה של שפה דלה, שימוש חוזר ונשנה באותן מילים בדיוק (ייתכן בעיה של תרגום ) - שהופך את הכתיבה למרובעת וקצת מנוונת ( לדוגמא השימוש במילה "שלומיאלי" שהופיעה בדיוק כך לפחות 10 פעמים בספר תמיד באותו הקשר - כאשר לא היה שום ניסיון להחליפה במילים נרדפות אחרות שבטח קיימות בעברית בשפע )..
גם התפתחות הסיפור היא בעלת פוטנציאל אדיר - אך גם היא לא ממצאת את עצמה. חלק מחשדותיה של ביאטריס במהלך הספר חזקים ומרשימים הרבה יותר מהפואנטה עצמה.
הדמויות איכשהו לא נהיות בעלות נפח לגמרי - למרות אינסוף התיאורים של טס הנאדרת ( אוהבת חיים, אמנית, ציירת, המון חברים, קבלת האדם לפי מה שהוא ולא לפי איך שהוא נראה - אך לא הרגשתי שהיא בשר ודם. לא הרגשתי אותה כדמות בעלת רגשות. רק תיאור, תיאור,תיאור..).
אותו הדבר לגבי אמא שלהן, וכן דמויות מפתח נוספות בסיפור. מן דמויות מבוימות.

חיפשתי את הספר במיוחד. מאוד רציתי לקרוא אותו. ציפיתי ממנו להיות מאוד מאוד מרגש. והוא בסה"כ היה סביר. אבל לא - הוא ממש לא מיצה את הפוטנציאל שהיה לו. לא הרגשתי אכזבה וביאוס מהעובדה שקראתי אותו - פשוט חיפשתי משהו אחד ומצאתי מותחן סביר פלוס פלוס.
מאוד אהבתי את הרעיון שהיא כותבת מכתב לאחותה, מכתב שאחותה לא יכולה לקרוא - אבל זהו ביטוי הקרבה ביניהן, התקשורת שהיא רמה מעל לתקשורת מציאותית סטנדרטית, וכך גם כל השאר - לספר היה הכל על מנת להפוך לספר מדהים באמת. חוץ מיכולת תיאור אותנטית ופרופורציונאלית, חוץ מיכולת להימנע מקלישאות ודברים מובנים מעליהם, וחוץ מהעובדה שהוא פשוט לא חדר לליבי.

הוא לא ספר גרוע, הוא פשוט לא ספר עם עומק פסיכולוגי במיטבו כמו שציפיתי.