“כתיבת ספר מתח משובח משולה לבנייה וסתירה, לטווית קשרים ופרימתם, לרקימת נסיבות וקריעתם, לעירבול חומרים וניסיון להפריד ביניהם כדי למצוא את האמת האחת.
אחות הוא ספר משובח. הוא ספר מתח משובח. הוא רומן מתח נפלא. הוא רומן נפלא.
yaelhar הדעתנית והקוראת הבלתי נלאית, שאני כה סומכת על דעתה, הצליחה לכמה דקות לערער את יציבות דעתי. לכמה שעות חשבתי שהספר תיעתע בי. ואז קראתי שוב את הפרק האחרון, המצמרר, זה שהופך את התמונה על פיה וידעתי שמה שלא יהיה, הספר הזה הוא אחד הספרים הנדירים שקראתי השנה.
לא לשוא פותח הספר ברשימה ארוכה מאוד של סופרלטיבים הלקוחים מן הביקורות שהתפרסמו בעיתונות. מצדי, הם יכולים להוסיף את הביקורת שלי. חבל לי על אלה שיראו את הספר בחנות וידלגו עליו. חבל לי, חבל. פה אני נלחמת את מלחמתה של ביאטריס ואת מלחמתה של טס.
ובכן, ראשון ראשון ואחרון אחרון. רוזמנד לאפטון אכן תסריטאית. אבל בניגוד לדעתה של בת-יה (שהסיקה מסקנה מוטעית כי לא קראה), הספר לא כתוב כמו ספר של תסריטאי (ראה ספריו של פיטר ג'יימס על עלילותיו של רוי גרייס) הספר הוא פיוטי ועמוק, מלא דימויים יפהפיים, פסקאות של תיאורים מרגשים, אך לא רגשניים, כתיבה בשלה, מקורית, נטולת קלישאות. הכתיבה יפה כל כך, מרתקת כל כך וייחודית, עד שלא מצאתי אפילו קטע אחד משעמם, כתוב כלאחר יד, כזה שנוקט תיאורים מוכרים או קלישאתיים. פשוט נפעמתי. ואני לא מתלהבת כל יום.
את הספר כותבת ביאטריס בת העשרים ושש לאחותה טס בת העשרים ואחת כמכתב ארוך-ארוך. מן השורה הראשונה ועד האחרונה מגוללת ביאטריס את מה שקרה מאז שנעלמה טס.
בניגוד לספרי המתח הגרועים, שבהם הקורבן חסר אישיות וגם הבלש הוא דמות מקרטון, בניגוד לספרי המתח הבינוניים, שבהם הקורבן חסר אישיות והבלש הוא בעל אישיות מורכבת ושלמה, אחות שייך לקמצוץ ספרי המתח המשובחים, שבהם דמות הקורבן, היא טס, מנותחת באופן מרהיב ועמוק על כל ההיבטים, כמו גם דמות הבלשית, היא-היא ביאטריס אחותה, כמו גם דמות האם ודמויותיהם של שאר המעורבים. כמעט שלא נפגשתי בספר מתח, שבו דמות הנרצחת נעשית אהובה ויקרה, שמותה מכאיב כל כך.
מי שחושב כי אחות הוא ספר שמעמיס על קוראיו טרגדיות רבות מדי, טועה. נכון, לצמד האחיות היו חיים בעייתיים למדי, אבל הטרגדיות נבעו זו מזו (ואין בתיאוריהן שום מסחטת דמעות, אגב) ומהן גם נבע הקשר העמוק והקרוב בין האחיות.
הכשל היחיד שבספר הוא דמות הפושע, שניתנת לניחוש מושכל, ויש גם כמה אי-בהירויות או חוסר אמינות מסויים בפיתרון החידה. אבל לא חשיפת הרוצח חשובה כמו הלמה והאיך (אינני רוצה לחטוא בספויילרים ולכן אני מוכרחה לערפל קצת את הניתוח שלי) הבנייה והסתירה של החידה, הטוויה והפרימה, הרקימה והקריעה. הדרך בה מתבררות הסיבות היא החשובה. ומה שחשוב יותר, הוא הטוויסט האחרון, שהוא מצמרר, קורע לב ושונה מכל מה שאנו רגילים בספרי מתח. כשאני כותבת על כך בטני מתהפכת מחמלה וצער. ממש כך.
ויותר מכך, כפי שכתבתי קודם, גם אם יש קוראים שיראו בתעלומה פיתרון טריוויאלי מדי, הספר יכול להקרא כרומן מעולה ותו לא. גם קריאה כזאת שווה בהחלט את זמנכם היקר.
וליעל, אני מצטערת אם הכעסתי אותך או סתרתי את הביקורת שלך. בכל פעם שאני נזכרת בקטעים מן הספר, אני יודעת שכתבתי פה את דעתי באופן חסר פניות לחלוטין.
ואם בסימניה הציון מאה היה הקובע ולא חמישה כוכבים, הייתי נותנת לו מאה וכותבת בסוגריים ( תשעים וחמש בגלל כמה בעיות, ובכל זאת מאה. כי אני לא יכולה אחרת).”
