ביקורת ספרותית על נו ואני מאת דלפין דה ויגאן
ספר מעולה

---

אין כמו הבית. אבל מה קורה אם אין לך בית?
נו היא נערה בת 18 שגרה ברחוב. במסגרת עבודה לבית הספר מבקשת נערה מחוננת בשם לו לראיין אותה ובין השתיים נוצר קשר מיוחד, אפילו סוריאליסטי הייתי אומרת כי הרי אין דברים כאלה במציאות. בעולם האמיתי כל אחד חי בבועה שלו, מה הסיכויים שתקחו הומלס ותכניסו אותו לבית שלכם? אני מודה, לא הייתי עושה זאת. זה לא שאני אדם רע, הייתי עוזרת בכסף, פונה לשרותי רווחה כאלו או אחרים אבל הבית שלי הוא המקלט הפרטי שלי, אין כניסה לזרים.
בסיפור המופלא הזה, סיפור על נתינה אינסופית וטוב לב מאוד מיוחד, לו מכניסה את נו לביתה, ולא רק זה, היא מציעה לה אהבה ודאגה ללא תנאים וגם עומדת במילה שלה לאורך כל הספר. מבלי לגלות את הסוף אגיד שלמרות בחירתה של נו לדעתי היא מחזירה לה אהבה באותה מידה.
הייתי רוצה להאמין שסיפורים מסוג זה יתרחשו רק בצרפת, שכן בארץ יש מספיק מוסדות רווחה בשביל שאנשים לא יהיו זרוקים ברחוב..כולי תקווה שהמשפט הזה משקף מציאות.
הספר מקסים, נוגע בפשטות במקומות הכי כואבים, מצאתי בו ביקורת עלינו כחברה ויותר מפעם אחת לאורך הספר הזלתי דמעה.
מקווה שתקראו ותתרגשו. מומלץ פלוס.

» ביקורות נוספות של Addicted To Books
» ביקורות נוספות על נו ואני